הקדמה:
כמאמן NLP אני פוגש לא מעט אנשים אשר חווים את אירועי השבעה באוקטובר באופן שמשפיע על התנהלות החיים שלהם. אני בטוח שגם אתם.
אם אני עושה זום out אני יודע כי רובנו מרגישים שהחיים נעצרו בשבעה באוקטובר ומאז אנחנו נמצאים בתהליך אבלות מתמשך כמו נפרדנו מהרבה ערכים חשובים לנו ומאנשים גם אלו שלא היכרנו אישית.
על פי המסורת ביקור אבלים בימי השבעה מקלה ומסייעת להתמודד עם האובדן.
אלא שעל השבעה באוקטובר אנחנו לא מצליחים להתגבר, לא חברתית, לא כלכלית ולא אישית. אנחנו חווים מערבולת רגשות שמשאירה אותנו תקועים באותו יום.
במציאות אנחנו עדיין יושבים שבעה.
עיקר הדברים:
אמר לי פעם חבר בזמן שישבנו בטיילת תל אביב – שאם מסתכלים על האנשים שחולפים על פנינו אפשר לראות כמה הם עצובים, למרות שהם מתנהלים בסוג של שגרה.
רובנו מתנהלים בשגרה, אבל גם נמצאים באבלות מתמשכת, שקועים עמוק בתוכה ואנחנו לא מחלצים את עצמנו ממנה.
זה בא לידי ביטוי בדיכאון, חוסר מוטיבציה, מצוקה שמושפעת גם מהמצב הכלכלי ובתגובות לא רצוניות שבזמנים אחרים בכלל לא היו חלק מההתנהלות שלנו.
החוויה הזו פוגעת באיכות החיים שלנו, מאידך קשה שלא לחוות אותה כי היא נוכחת מולנו 24/7 בשיחות, בצפייה או האזנה לחדשות, דרך מודעות הענק שמזכירות לנו שהחטופים עדיין שם ובעיקר התת מודע שמופעל כל פעם מחדש שאנחנו נתקלים בצבע צהוב שמהווה תזכורת לכולנו – ששום דבר עוד לא נגמר.
והשאלה היא איך אנחנו יכולים בכל זאת לייצר עבורנו סוג של נורמאליות בתוך הכאוס הזה והאם בכלל זה אפשרי?
אז כן. כן, כן. זה אפשרי.
יש הרבה דרכים לצאת ממצב של תקיעות. הראשונה היא להכיר בה, כמו בכל בעיה שאנחנו רוצים לפתור אנחנו צריכים קודם להכיר בקיום שלה.
נכון שבמצב שאנחנו נמצאים בו היום יש את כל הגורמים שיקשו עלינו להגיע להכרה בכך, בעיקר כי אנחנו נמצאים בתוך מוטיבציה גבוהה לצוף בחידלון ותחושת חוסר נוחות כלפי הרעיון שיש עדיין חטופים.
אבל אנחנו חייבים לזכור שמעל לכל אנחנו צריכים לשים את עצמנו בפרונט, אנחנו קודם, זה לא אומר שאנחנו מתעלמים מהם, התמיכה בהם יכולה לבוא במספר אופנים, אבל רגע אחד, אנחנו צריכים להסדיר נשימה. אנחנו צריכים לאמץ אסטרטגיה שתאפשר לנו לנהל חיים סדירים, להתארגן על סדר יום ומרחב נוח שבו אנחנו מצד אחד ממשיכים קדימה אבל עדיין שומרים על ערך הערבות ההדדית כלפי מי שכרגע זה לא אפשרי עבורו.
המשמעות היא שאנחנו ממשיכים להיות נוכחים עבור המשפחות, אבל אנחנו גם צריכים להחזיר את החיים שלנו לסדר.
מהמקום הזה להתחיל ולבנות לו"ז של סדרי עדיפויות, לבחור בדבר שזקוק לריסטארט ולהביא את הערך הזה לתפקוד מלא ונכון, ואם לא תפקוד מלא אז לפחות להניע אותו.
יש לכל אחד מאתנו צרכים וערכים שחייבים להתקיים כדי שאנחנו נרגיש חיים, אם לא ניתן להם את הדרייב הנכון אנחנו נשאר תקועים.
כל השינוי הזה צריך לקרות בשלבים, בקצב שהוא נכון כדי שיוכל להתקיים ולזכור שאנחנו עדיין בתוך האירוע ואין מקום לפתח רגשות אשם שחלילה יצאנו ממנו.
תזכרו כלום ושום דבר לא קורה בשנייה, לוקח זמן.
לוקח זמן להיפרד גם מהאבל, גם לא יהיה נכון להתנתק ממנו בבת אחת כי זה יחזור כבומרנג, זה ישפיע עלינו בעתיד הקרוב בצורה חמורה יותר, ולכן ההמלצה היא לבנות מערכת יעדים של משימות וזמנים מוקצבים במרחק וזמן קצרים כדי שנוכל להשלים אותם מבלי להרגיש תסכול שלא הגענו לידע. הייתי מכנה את זה מערכת יחסים בינינו ובין האבלות המתמשכת מבלי לאפשר לה לנהל אותנו.
בכל משימה אני תמיד ממליץ להציב יעדים קצרים, פשוט כי קל יותר להשיג אותם וההשגה שלהם מאפשרת לנו לקבל דרייב ליעד הבא.
זה נכון שזה קשה לעשות את זה לבד, קשה להחליט מאיפה להתחיל, מה הקצב, מה המשימות, ותהיות לגבי סיכויי ההצלחה. או קיי. זה מובן וזה בעיקר פתיר.
כאן אני נכנס לתמונה, אתם מוזמנים ליצור קשר וביחד נבנה אסטרטגיית יציאה מהשבר הזה, מהמשבר, לקום מהשבעה מבלי להרגיש שאנחנו מפקירים, כל קימה כזו תאפשר לכם להיות יד שמושטת לעזרה. באנרגיה הנכונה מבלי שהנוכחות שלכם בסיטואציית תמיכה שכזו תייצר אצלכם חזרה לשבעה.
אני תמיד אומר שאין לנו בית ספר או ספרי הדרכה לפרידות, כל פרידה – זו רק הדרך שאתם בוחרים לנהל אותה.
וכאן בסיטואציה שכולנו נמצאים בה אנחנו צריכים לבנות לעצמנו את הדרך כדי שנוכל לתת יד למי שנזקק בהמשך ממקום של כוח ולא מהאינרציה של האבלות המתמשכת.
מוזמנים ליצור קשר באמצעות כפתור הוואטסאפ
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.