בושה

בושה

נתחיל בהתחלה של ההתחלה (של התורה כמובן) אדם וחוה הסתובבו עירומים במקום שנקרא גן עדן, אכלו מהתפוח ולתדהמתם הם גילו כי הם עירומים ואז הופיעה הבושה!!!! הם נענשו וגורשו מגן עדן למקום שבו לבושה יש אדמה פורייה לצמוח בלי בושה….

הגירוש הזה הפך להיות הסמל לכל מי שחש אי פעם בושה, אני לא מתאים למקום הזה ולכן אני לא רצוי בו.

לכל אחד מאתנו נקבעו קווים אדומים במהלך חיינו, לאו דווקא כאלה שאנחנו קבענו אותם אלא ובעיקר ע"י דמויות שהיוו משמעות ערכית במקומות בהם האישיות שלנו התפתחה וגדלה.

אצלי למשל היה משפט שסבתי זצ"ל נהגה להטיח בי בפאתוס ועוד ברומנית: "אין גודל לבושה" ולחיות עם זה, זה לא בדיוק אושר גדול… ההליכה הזהירה שאני חלילה אמעד והבושה הענקית הזו תצא כמו שד מבקבוק.

הבושה נתפסת אצל רבים בעיקר כרגש לא נעים והיא מצליחה לעוות לנו את ההיגיון וגם להכניס אותנו ללחץ בלתי נשלט.

בואו, כולנו חווינו בושה במהלך חיינו. לכל אחד מאתנו יש מקומות בהם אנחנו חשים חשופים וחושבים שכול מי שנמצא בסביבה מסתכל עלינו ושופט אותנו ומגחך.

ואיי, ואיי איזו בושה שתבלע אותי האדמה עכשיו ואמן!

בעצם מה שאני מנסה לשקף זה שהסיטואציה הפומבית הזו גורמת לנו להשפיל מבט להימנע מיצירת קשר, כל קשר, אם זה דייט או אירוע רב משתתפים בו לרוב להיצמד לאיזה קיר לקוות שנטמע בו או שיהווה משענת יציבה לחוסר הנוחות שאנחנו חשים.

התחושות האלו לא מגיעות משום מקום הן סך החוויות שחווינו מהילדות ועד היום ויצרו חוסר בטחון מוחלט ובעיקר חוסר הערכה למי שאנחנו באמת.

אבל בשביל מה ומה זה משרת מעבר לעוד חומת הגנה שאנחנו מקימים כדי לשמור על עצמנו מפני עצמנו.

אנחנו מאפשרים בתת מודע שלנו (ובעיקר שם) לתת לצד השני לשפוט אותנו בצורה קיצונית מבלי שבאמת נדע מה הם חושבים. האם הם באמת זה מה שהם חושבים? האם באמת זה חשוב לנו מה הם חושבים?

פה מתערבבות שתי תכונות שכדאי שנשים להבדל ביניהן: בושה VS ביישנות.

בושה לדוגמה יושבת על ערך שאנחנו לא מספיק טובים, ואם אנחנו לא מספיק טובים אז מן הסתם ברור שנחווה דחייה, קודם כל מעצמנו ומשם ישירות לתוך הדחייה החברתית והאינטימית. והפחד הזה מדחייה (דמיונית לרוב) יכול להגיע בעוצמות מטלטלות, אז איך ממשיכים מפה?

לעומת זאת הביישנות מגיעה מתוך חרדה חברתית, מתוך החשש שמשהו פגום בנו ואנחנו חוששים שהוא ייחשף לעיני כל.

ועם זה מגיעות השאלות המוכרות כמו: מה יחשבו עלי, מה יגידו עלי, איך הסביבה רואה אותי ולא חסר עוד דוגמאות.

ושוב, מה זה משרת. למה אנחנו זקוקים לה.

רגע לא סיימנו יש עוד, זה לא מסתיים בבושה וביישנות כי יש גם את האשמה שהרי אם כבר, אז שיהיה סלט של רגשות, להלן – מה שעשיתי היה כל כך מטופש! (האשמה) לעומת: אני כזה לוזר שאני מתנהג כך. (בושה) עדיף שאלך מכאן (ביישנות)

וכשכל זה נכנס לצלחת אחת זה מוביל אותנו לרצון להיות מחוברים לכיסא מפלט ולרצון לעוף משם…ויפה שעה אחת קודם. כי כשעפנו משם אין צורך להתמודד איתה.

הבשורה הטובה היא שאנחנו יכולים לשנות את זה, לקחת אחריות, אנחנו יכולים לסלוח לעצמנו להיות במצב של חמלה ולהתחיל מסע שיהיה התיקון שלנו כלפי עצמנו.

לא משנה מה יהיו הטריגרים לתחושת הבושה, הביישנות או האשמה, בסופו של דבר השינוי הוא בדרך ובערך שאנחנו נותנים קודם כל לעצמנו אח"כ לסביבה ולמקום שאנחנו מאפשרים להם להשפיע או לקבוע את התחושות שלנו.

האם אנחנו מוכנים לשאת את המשא הזה ולהמשיך להשקיע אנרגיה מיותרת עם כוח דמיוני שכביכול מתרחש סביבנו אבל בעצם מתנהל רק בראש שלנו?

היכולת שלנו לצמוח להתפתח לגלות מרחבים חדשים בהם לא ביקרנו בעבר נמצאת בבחירה לאהוב ולהעריך ולכבד את הצרכים והערכים שחשובים לנו, כי הם אלו ורק אלו יקרינו לסביבה מי אנחנו באמת ולא את ההיפך.

אל תתביישו – דברו על זה, אנחנו הם אלו שאחראים על החיים שלנו – אז בואו תחיו בשלום וכבוד עם עצמכם.

נכתב בלשון זכר אך פונה לכל המגדרים.