מה זאת אהבה

יש כאלה שמגדירים אהבה כמחלת נפש – כשאנחנו נמצאים בתוך החוויה המרגשת הזו אנחנו נעשים אובססיביים, אנחנו מדברים עליה עם כולם, אנחנו נכנסים לחרדות, נופלים לאשליות, היא מנתקת אותנו מהמציאות – בקיצור היא בהחלט יכולה להתבטא כתסמינים של חולי נפשי מוחלט! למרות שמצד שני היא הכי רציונלית והגיונית. כך אנחנו בנויים.

אבל –  וכאן נכנס האבל הלא נעים – יש אהבות שמגיעות לסופן ואז העולם שלנו מתהפך ואנחנו כיצורים אנושיים שזקוקים לאהבה כמו למים ולמזון אנחנו מרגישים שאחד הצרכים החשובים לקיום שלנו נפסק וכאן מתחילות לעלות הרבה שאלות לגבי מה יהיה בסופנו, האם נמצא אהבה שתשלים את חלק הפאזל החסר דבר שמערער לגמרי את הבטחון העצמי שלנו.

כל אהבה כמו גם פרידה מלמדת אותנו דברים חדשים על עצמנו, על הצרכים שלנו ועל המרחב שאנחנו זקוקים לו בתוך מערכת יחסים, ושוב עולה מולנו הפחד להתמסר ולמצוא את עצמנו נפגעים שוב. וכשאנחנו נפגעים שוב – אנחנו מיד בונים מחדש את אותו מחסום שמגן עלינו מפגיעות ובכך לא מאפשרים לעצמנו לפתוח צוהר לסיכוי שבכל זאת נמצא את האהבה שלנו.

האם הכמיהה לקשר או הפחד מדחייה שלרוב אין לו כל צידוק, מרתיעים אותנו מלהגיד את הדברים הכי חשובים שנשמיע לעצמנו והם שאנחנו שווים, ראויים ומגיע לנו להיות אוהבים ונאהבים.

ואז: האם אפשר להתאהב אחרי פרידה, כמה זמן אנחנו זקוקים כדי להחלים ממנה? מה אנחנו צריכים כדי להיות משוחררים שוב והאם אנחנו נהיה מסוגלים לחוות שוב אהבה? האם נתרגש כמו פעם? האם נוכל להכיל שוב את התהליך הארוך הזה של בניית בטחון ואמון בדמות החדשה שתכנס לחיים שלנו?

חשוב לזכור: מערכת יחסים כפי שחוויתם לא תחזור על עצמה אלא אם תאפשרו לה להיות כזו. לטוב ולרע.

ובעיקר ולא משנה בני כמה אתם – אסור לנו / לכם לוותר על הצורך המאוד בסיסי שלנו שקוראים לו אהבה!