תסמונת המתחזה

תסמונת המתחזה פועלת בשקט. היא מתלבשת על הצלחות אמיתיות, זורמת דרך פרגון, מתפקדת היטב כשאנחנו במרכז ההצלחה –
אבל מבפנים, היא לוחשת ברשעות אופיינית: לא באמת. זה לא אתה.
זה מזל. זה תזמון. זה טעות של מישהו אחר.
חכה רגע – עוד מעט יגלו.

אנשים שחווים את זה מרגישים שהם מגלמים תפקיד –
גם כשהם בפסגת הקריירה, גם כשכולם סביבם רואים הצלחה.
ובמקום ליהנות מהרגע – הם במגננה.
מצטדקים, מסבירים, מרככים.
הצלחה? כן… אבל…
וזה קורה לאנשים הכי מוכשרים, הכי רגישים, הכי חרוצים.
וזה קורה גם כאן, במפגשים האישיים.
מישהו משתף על הישג – ואז ממהר לפזר את הקרדיט,
לא כי הוא עָנָו – אלא כי משהו בפנים לוחש שזה לא יכול להיות באמת הוא.

מה שאנחנו עושים כאן, בעבודה המשותפת, זה לא לשכנע אתכם להאמין בעצמכם.
לא לדקלם סיסמאות. אצלי הקלישאות נשארות מחוץ לדלת.
אנחנו הולכים לשורש הבעיה.

כי תסמונת המתחזה לא מדברת רק על הצלחה – היא מדברת על שייכות.
על פחד ישן שאם תאירו את עצמכם חזק מדי – מישהו יכבה אתכם.
היא באה “להגן”, להזכיר לכם לא לעוף על עצמכם.
אבל בפועל – היא חונקת כל התרגשות, כל שמחה.

במפגשים שלנו אנחנו משחררים את האחיזה הזו.
אנחנו יוצרים שינוי מבפנים.
מחזקים את התחושה של "זה אני".
בונים ערך עצמי שמבוסס על נוכחות, על אמת שקטה, על חיבור למה שכבר קיים בכם.

אנחנו לומדים לבטוח. להאמין.
להבין שאנחנו לא רק יכולים – אלא שמותר לנו.
מותר להצליח, להאמין בעצמנו. מותר לעמוד בשורה הראשונה.
ושום דבר שקרה בעבר לא יקטין אתכם שוב –
כי העבר לא מגדיר אתכם, תסמונת המתחזה לא צריכה להמשיך להכתיב את הסיפור שלכם.

לפעמים ההבדל בין תחושת חנק לשחרור אמיתי נמצא בשיחה אחת.

כל אחד מאיתנו ראוי להיות מוערך, אבל לא נוכל לקבל את ההערכה הראויה אם אנחנו לא נקבל קודם כל את עצמנו, ואת ההצלחות שלנו.

אני מזמין אותך לדבר איתי.
רק כדי לבדוק – מה אפשר לשחרר, ואיפה אולי הגיע הזמן להרגיש ראוי באמת.

צור קשר– אשמח שניפגש.

פעם בשבוע שעה וחצי שהיא כולה שלך.

ויש גם אספרסו.