כשדעה הופכת לזהות.
לא מעט זמן שאני מנסה להבין למה אנשים נאחזים ברעיון מסוים במשך שנים.
האם זו באמת אמונה עמוקה? או פחד מהרגע שבו יצטרכו להטיל בה ספק, כי אם היא תקרוס, אולי גם חלק מהזהות שלהם יקרוס יחד איתה.
בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי חושב לא מעט על הקשר שבין סמכות לזהות.
יכול להיות שאצל חלק מאיתנו, הדרך שבה למדנו בילדות להתייחס לסמכות לא נשארה רק בתוך המשפחה.
אם גדלת בבית שבו הסמכות תמיד ידעה יותר, תמיד צדקה, ותמיד היה צריך להקשיב לה, ייתכן שהדפוס הזה לא נעלם כשהתבגרת. הוא פשוט החליף כתובת.
במקום אבא או אמא, זו יכולה להיות דמות ציבורית, מנהיג, אידאולוגיה או כל מסגרת שנותנת תחושת ביטחון, ודאות ושייכות.
ברגע שזה קורה, הוויכוח כבר מפסיק להיות על עובדות, כי עובדות אפשר לבדוק.
אבל הרבה יותר קשה לבדוק זהות.
יש מקומות שבהם ההצבעה היא כבר לא רק הצבעה.
היא הצהרת שייכות.
עבור רבים היא גם חלק מהמשפחה.
לעיתים היא קשורה לקהילה שבה גדלו.
ובמקרים מסוימים היא הופכת לחלק מהסיפור שאדם מספר לעצמו על מי הוא.
ולכן עבור חלק מהאנשים, להפסיק לתמוך במנהיג מסוים עלול להרגיש כמעט כמו יציאה בשאלה.
לא בגלל הפוליטיקה. אלא בגלל המחיר הזהותי והחברתי שהמהלך הזה עלול לגבות מהם.
ולכן אני תוהה אם זה לא חלק ממה שאנחנו רואים היום סביב בנימין נתניהו.
במשך שנים הוא הצליח ליצור אצל חלק מתומכיו תחושה שהוא הרבה מעבר לראש ממשלה.
- עבורם הוא הפך לסמל.
- סמל של ביטחון.
- סמל של יציבות.
- סמל של מנהיגות.
- וסמל של המדינה כפי שהם רוצים לראות אותה.
וכשמנהיג הופך לסמל, משהו משתנה , הביקורת עליו כבר אינה נתפסת כביקורת על אדם.
היא נתפסת כביקורת
- על הזהות עצמה.
- על הבית.
- על הקהילה.
- על הערכים.
- ועל תחושת השייכות.
ואז נכנס לתמונה הדיסוננס הקוגניטיבי.
כי אם אדם השקיע שנים באמונה שנתניהו הוא היחיד שמסוגל לשמור על המדינה, ההודאה שאולי טעה אינה רק שינוי עמדה פוליטית.
היא מחייבת אותו להתמודד עם שאלות הרבה יותר עמוקות.
- איך לא ראיתי את זה?
- מה זה אומר על שיקול הדעת שלי?
- על כל הוויכוחים שניהלתי?
- על השנים שבהן הגנתי עליו?
- ואם טעיתי בו, על מה עוד טעיתי?
אלה שאלות שלא פשוט לחיות איתן.
ולפעמים הרבה יותר קל להמשיך להגן על האמונה מאשר להתמודד עם האפשרות שהיא כבר לא מתאימה למציאות.
אבל בעיניי, המבחן האמיתי של אדם אינו היכולת להישאר נאמן לרעיון.
המבחן האמיתי הוא היכולת לשאול את עצמו אם הוא עדיין מאמין בו.
לא בגלל מה שכולם חושבים.
לא בגלל מה שהקהילה מצפה.
לא בגלל מה שהמשפחה תאמר.
אלא בגלל מה שהוא רואה מול העיניים.
כי אם הזהות שלנו נשענת על אדם אחד, היא תמיד תהיה שברירית.
אבל אם היא נשענת על הערכים שלנו, היא יכולה לשרוד גם את האכזבה הגדולה ביותר.
ואולי זו השאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו מדי פעם:
האם אני מחזיק בדעה הזאת כי היא עדיין נכונה בעיניי?
או כי אני מפחד לגלות מי אהיה בלעדיה?
