מדורת השבט

יש משהו עמוק וראשוני ברצון האנושי להרגיש שייך.

להיות חלק. להרגיש שרואים אותנו, שאנחנו חלק מהסיפור – לא רק בשוליים שלו.

והרצון הזה לא תלוי בזהות מגדרית, צבע עור או רקע. הוא פשוט שם. בכולנו.

את התסכול מחוסר השייכות אני פוגש לא מעט:

למה אני לא חלק מהשבט הזה?

מה חסר בי כדי להיות חלק ממנו?

וזה בדיוק המקום שבו אני מנסה להבין – האם הרצון להשתייך לקהילה או לשבט הוא עבור המטופל סוג של "סמל סטטוס"?

והאם השייכות לשבט מסוים באמת מחזקת את הביטחון העצמי – או רק משקפת מעמד חברתי נחשק?

לא פעם, דווקא במקומות שבהם הכי רצינו להרגיש חלק, אנחנו מוצאים את עצמנו שקופים.

לא מצליחים להשתלב בתוך מערכת היחסים שכבר קיימת בתוך הקבוצה.

וזה כואב. כאב שחרוט עמוק בזהות העצמית שלנו.

אנחנו חיים בתקופה שבה כמעט לכל אחד יש "שבט". קהילה, מעגל, קבוצת שייכות.

זה משרה תחושת ביטחון – יש מי שמבין אותך, מזהה אותך, מדבר את השפה שלך.

אבל גם בתוך קבוצות שמצהירות שהן מקבלות – קיימות תבניות.

"כולם מתקבלים" – אבל באיזה תנאים?

כלומר, יש קהילות שמציגות את עצמן כפתוחות, חופשיות ומכילות –

אבל אז, בלי מילים ברורות, מתגלים הכללים:

איך "נכון" להיראות. איך "מקובל" להתנהג. ונבנה מודל לא כתוב – של שייכות בתנאים.

וזה המקום שבו אני מתחיל להניע את התהליך כי מאחורי הרצון להשתייך, יש ערכים.

וכשיש פער בין הערכים שלך לבין הערכים הלא-מדוברים של השבט – אתה תרגיש ניכור. גם אם מבחוץ זה נראה שאתה בפנים.

ערכים זה לא מושג גבוה או פילוסופי – זו הדרך שבה אתה בוחר לחיות.

הם נרכשים, מתפתחים, והופכים אותנו למי שאנחנו.

ולכן חשוב לשאול:

מה יקרה אם תבחר להישאר נאמן לערכים שמייצגים אותך – גם מבלי להשתייך לשבט שנחשב לסטטוס חברתי מסוים?

שייכות אמיתית לא נבנית על דמיון חיצוני.

בטח שלא על שכפול.

היא בנויה על ערכים.

על חופש הבחירה.

על האפשרות להיות אתה – בלי מסכה, בלי תפקיד, בלי להצטמצם כדי להתאים.

וזה בדיוק המקום שאני מתעקש עליו: ערכים, ערכים, ערכים!

תן לערכים שלך להוביל – לא לסטנדרטים של אחרים.

אם משהו בטקסט הזה נגע בך – אולי זה הזמן לבדוק איפה אתה מוותר על עצמך כדי להשתייך, ואיך תוכל לבחור בשייכות שמתחילה קודם כל מבפנים.

כתוב לי – אשמח שניפגש.

פעם בשבוע שעה וחצי שהיא כולה שלך.

ויש גם אספרסו.