לא נעים מת מזמן
כפי שאני כותב תמיד בעבודה שלי אני מדגיש במפגשים כי הדבר הכי חשוב בחיים הוא שנדע לכבד את עצמנו. בלי האמון שאנחנו נותנים בעצמנו ובכבוד לערכים ולאמונות אין לנו באמת דרך להתנהל בחיים.
ולכן כשמגיע ה**"לא נעים לי"**, לא נעים לנו להגיד את מה שאנחנו באמת חושבים. לא נעים לשים גבולות. לא נעים לסיים משהו שכבר לא עובד. לא נעים להיות זה שמחליט.
וככה, בלי לשים לב, אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך סחרור שלא מאפשר לנו להתנהל כמו שאנחנו באמת רוצים. וזה קורה, שוב ושוב.
בכל מיני מצבים בחיים, בעבודה, הן כעובד והן כמעסיק, במפגשים חברתיים או אינטימיים, זה קורה בחנות או בעימות משפחתי, ואז אנחנו ממשיכים לרצות את חוסר הנעימות מתוך נימוס, וברור לנו ששום דבר לא ישתנה, אבל מעדיפים לוותר על הנוחות שלנו רק כדי שהמצפון שלנו יהיה שקט כדי שלא נכנס למבוכה כי לא נעים לנו לבקש עזרה…או שאנחנו לא רוצים שהצד השני יפגע. אבל האם זו באמת בחירה? או פשוט בריחה מרגע של אי-נעימות שתעלה לנו הרבה יותר בהמשך?
וככה, ההרגל להיות במצב של "לא נעים לי" הופך להיות הרבה יותר מרגע חולף – הוא הופך להיות דרך חיים.
יש שחושבים שאנחנו דוחים כך רגע של מבוכה או חולשה, אבל מה שאנחנו באמת דוחים – זה את עצמנו. את האמת שלנו. את מה שנכון לנו.
זה לא אומר שצריך להפסיק להתחשב, לא אומר שצריך להיות חסרי רגישות. אבל אני כן אומר ש "לא נעים לי" לא צריך לקבוע את ההחלטות שלנו.
תראו עניין ה "לא נעים" זה חלק מהחיים שלנו, חלק ממי שאנחנו. זה להיות מסוגלים להגיד את האמת, זה מסוגלות לקבל החלטות, והכי חשוב זה אומר לקחת אחריות על מה שאנחנו צריכים על מי שאנחנו, על המסוגלות להיות אחראים על מי שאנחנו – ואם נחזור לפתיח – זה הכבוד שלנו. זה לא רק עניין של התנהלות מול אחרים. זה עניין של להיות נאמנים לעצמנו.
לא נעים זה הגבול שאנחנו שמים בין הנכונות שלנו להיות בסדר עם כולם, לבין עמידה על ערכים שאנחנו מאמינים בהם. ולא "לא נעים לי" זה לא ערך – זה וויתור גדול עליו ועלינו, כי כשאנחנו בוחרים לא לוותר על עצמנו – זה לא תמיד נעים, אבל זה תמיד נכון, ולהציב גבולות זה לא אומר להיות חסרי רגישות.
נשתמע בקרוב?