הקו האדום.
לכל אחד מאתנו יש קו אדום.
חלקנו פשוט נוהגים להתעלם ממנו ולהרחיק אותו עוד קצת כדי שלא נאלץ להתמודד עכשיו עם הבעיות שאנחנו חווים בחיים האישיים והמקצועיים.
אבל כמה נוח לנו לדחיין את ההתמודדות, עד כמה נוח לנו להגיד לא היום מחר, כמו בדיאטה כמו בללכת לחדר כושר.
אבל יש מקרים שהם חזקים מאתנו, שהם יותר מאשר התעסקות עם המראה החיצוני שלנו אם התסכול מהוויזואליות התדמיתית.
ההתמודדות עם מערכות יחסים בעיתיות, עם היחס שאנחנו מקבלים בעבודה וכן אי אפשר להתחמק מזה גם הבעיות הפוליטיות שמשפיעות עלינו מאוד באופן אישי.
אז מתי אנחנו צריכים להגיד עד כאן.
אני מדבר וכותב לא מעט על הצבת גבולות, אבל הקו האדום הוא יותר מרק עוד גבולות, הקו האדום הוא התמרור העיקרי במקומות שאנחנו לא מוכנים להמשיך להתמודד איתם בחיים.
עד כמה אנחנו יכולים להגיד אני לא מסוגל יותר ולהמשיך ולחוות את הכאוס האישי שלנו?
מתי אנחנו באמת מתעוררים?
אמר לי פעם איש חכם שעד שלא חוטפים את הבעיטה בתחת שמעיפה אותנו אנחנו לא מתחילים לזוז.
האם זה הרגע או שאנחנו יכולים להקדים אותו.
למה אנחנו מחכים כל כך הרבה זמן לקריאת ההשכמה הזו לכאב החד בבטן שבו אנחנו מרגישים שהכול משתלט עלינו ואנחנו יוצאים מכלל שליטה.
תשובה: פשוט כי נוח לנו.
נוח לנו לספר לסביבה ולעצמנו עם כמה קשיים אנחנו מתמודדים ולקבל חמלה ממנה.
אבל האם הסביבה יכולה באמת לסחוב ולשאת את הכאב שלנו כשהיא רואה שאנחנו לא באמת מתמודדים איתה ולא מוכנים להתעמת איתה? או להתעמת עם הפחדים שלנו עד שנקרוס עוד יותר?
האם הסביבה יכולה לשאת את זה?
כמה אנשים אנחנו מאבדים בדרך כי הם התעייפו מהקשבה והכלה לצרכים הנבזזים שלנו – על ידי עצמינו.
קו אדום הוא קו שאולי הוא קו דמיוני אבל תאכלס הוא קו שאנחנו צריכים לקום ולהגיד – עד כאן – מפה והלאה זה לא ימשיך, אני לא ממשיך לשקוע, אני לא ממשיך לאפשר לעצמי להיות שם.
ואם זה משהו שאנחנו לא יכולים לחלץ את עצמנו מתוכו – אנחנו צריכים גם לדעת לבקש עזרה.
לא סתם עזרה, לא לבקש מחברים עוד הכלה והקשבה!
אלא לדעת ללכת למישהו שלא נמצא בתוך הסביבה הגרעינית שלנו, מישהו שמתאפשר לו לקחת זום אווט ולהציב לנו מראה, לשקף לנו את המציאות מבחוץ. וביחד איתו לצאת למסע שבסופו נחצה את הקו האדום הזה ולא נרחיק אותו עוד כמה סנטימטרים שמאפשרים לנו לדחות וגם לא לגעת.
דברו איתי, יש מצב שאוכל לעזור לכם.