מה יגידו

אם גם אתם נולדתם לתוך משפחה שהמשפט  "מה יגידו" (השכנים, החברים, הקהילה ועוד)… היה חלק מהמשפטים שעפו לכיוון שלכם בילדות יש לכם את כל הסיבות בעולם להמשיך ולקרוא.

זה לא סוד שאני נולדתי וגדלתי בבית פוליטי, ההרגשה שכל הזמן אנחנו נבחנים על פי ההתנהגות שלנו לא הייתה זרה לי, זה פומפם בלי הפסק, הדאגה ל "מה יגידו" הייתה גדולה ולכן ההתנהגות שנדרשנו – הייתה צריכה להיות בהתאם.

במבט מרוחק של עשרות שנים, כשאני בתחילת השנה ה 62 שלי על הגבולות שהוצבו ועל הגבולות שהצבתי לעצמי יכולה הייתה להיות מצערת, אך מכיוון שמה שכבר קרה – קרה, נשאר לי רק לקחת את חיי למקום שבו האיום הזה לא ישחק יותר תפקיד בחיים שלי. את זה אני ממליץ גם לכם.

כמאמן NLP כשאני מבין את הדברים שפספסתי בחיים אני יכול להעביר את זה הלאה כמוטיבציה שתפעיל אתכם לחיות את החיים שלכם בצורה אותנטית יותר, פחות מאיימת.

את מה אנחנו פוגשים בהחלטה שלנו לחיות באווירת ה "מה יגידו", למה זה הופך אותנו?

אחד הדברים הבולטים הוא הפגיעה בדימוי העצמי שלנו, אנחנו תמיד נשפוט את עצמנו על פי מה שהחברה מצפה מאתנו, אנחנו נכנסים לתסכול מתמשך, הדימוי העצמי שלנו בפני עצמנו נפגע, אנחנו תופסים את עצמנו כחלשים מתרחקים ממקומות שבהם נמצא את עצמנו תחת העין הגדולה שבוחנת את ההתנהגות או את האמירות שלנו, נמנעים מלהגיד בציבור מה אנחנו חושבים, אנחנו הופכים להיות Outsider ומרגישים הכי בטוח בשולי הקהילה צמודים לקיר באירועים רבי משתתפים ובעיקר מפחדים שיתפסו אותנו כדוברי שטויות וחסרי הבנה.

וואו – כל אלה הם חתיכת פספוס גדול של החיים. כמה פעמים רצינו להגיע למקום מסוים להשלים יעד אבל לא העזנו כי פחדנו מ- "מה יגידו".

כמה פעמים רציתי לצאת מהארון ודחיתי את זה כי חששתי מ "מה יגידו". כמה פעמים רציתם לכתוב משהו באחת הרשתות החברתיות או לדבר אל מול ציבור מסוים ולא, כי  "מה יגידו". כמה פעמים חשקתם לייצר מהלך מסוים אבל –  "מה יגידו".

הביקורתיות הזו שאליה התרגלנו הפכה אותנו להיות קורבנות של עצמנו, החשש שמישהו יגיד עלינו משהו שייתפס בסביבה החברתית כשלילי יוצרת באופן מידי את התחושה שאנחנו פחות.. ולא משנה מה פחות, פשוט מקטינה את האישיות שלנו לכדי אפס. האם הדבר או הדרך שאני אבטא את עצמי הוא הדבר שאני חושש שיגלו עלי, גם אם אין בזה שמץ של מציאות? אנחנו אנשי ה "מה יגידו", ניגשים באופן כמעט אוטומטי לכל עשייה מעמדה חלשה, מעמדת התנצלות, ממקום שבו אנחנו חוששים מהתמודדות עם התגובות שיבואו. האם זה נכון לנו? אתם וודאי יודעים את התשובה.

כשאנחנו חיים בתוך ערכי "מה יגידו" אנחנו חיים בתוך ערכים שליליים ולכן הדבר הראשון שאני בודק במפגשים שלי עם המטופלים הוא מי זה הם שאנחנו כל כך חוששים ממה שיגידו.

האם הם קבוצה גדולה של אנשים, האם זו קהילה שלמה, האם אנחנו יכולים לצמצם את רשימת ההם לרשימה מצומצמת שבה נמצא אחד או שניים שלהם אנחנו "דופקים" חשבון. ההם הגדול הזה הם לרוב אנשים אנונימיים שאנחנו לא מכירים, אם זה בקהילה או ברשתות החברתיות. אנשים ללא פנים ללא זהות שהחשיבות שאנחנו נותנים להם גדולה בהרבה מהערך שאנחנו מעניקים לדימוי העצמי שלנו.

בקהילת הלהט"ב למשל אנחנו מוצאים לא אחת ביקורת גדולה העוסקת בדימוי גוף, לא אחת קמה זעקה גדולה על הדרך שבה חברים בקהילה שופטים את חברי הקהילה בכל מה שקשור בנראות חיצונית. האם אנחנו יכולים להתייחס לכל ביקורת או הערה כמשהו אישי? האם הם באמת התכוונו אלינו, והאם באמת חשוב לנו מה אנונימי שאין לנו כל קשר איתו חושב על המראה שלי.

האם ה "מה יגידו" שלתוכו גדלנו היה נכון, בטח שלא, האם באמת עניין אותנו מה תגיד השכנה מקומה 7 או החנווני במכולת השכונתית, אז כן, כי לא באמת ידענו לצמצם את הביקורת שחששנו ממנה לאנשים הנכונים, שהיו בעצם אלה שכל הזמן אמרו לי:  "מה יגידו"… אוי איזה בושות…. (איזה בושות?)

את הטעויות האלה כבר עשינו.

הדרך שלי, הכוונה שלי היא להראות לכם שההכללות שאנחנו עושים לגבי אותם "ההם" אינו ראויות ליחס או החשיבות שאנחנו מעניקים להם.

הדרך הנכונה לצאת מזה היא להתעמק בסיפור לבודד את האנשים שבאמת אכפת לנו מדעתם ולהתגבר מהפחד של ההם האנונימיים… ואת מה שיגידו, אם בכלל יגידו שיכניסו ל… שלהם, כי במרבית הפעמים אנחנו נותנים להם מקום למרות שזה באמת לא ממש מעניין אותם. יש מצב שלא יגידו כלום, ואם יגידו אז יגידו או כמו שאומרים ביידיש: "אַזוי האָט ער געזאָגט".

אז במקום לגלות את זה מאוחר מידי ולפספס את החיים, בואו נתמקד במי שממש אכפת לנו לא באנונימיים שלא מכירים אותנו ובטח לא אנחנו אותם.

אז מה אתם אומרים?