שלום לכם, אהובים שמעולם לא פגשתי.

מסע הלוויה של שירי, כפיר ואריאל ביבס סחף מדינה שלמה אל עצבות תהומית, והחזיר אותנו ישירות למראות האימים של בוקר שבת, 7 באוקטובר 2023.

מאות אלפי הישראלים שעמדו לצידי הדרך בו עבר מסע הלוויה ראו מול העיניים את הטרגדיה התנכית בשיאה.

בעבודה שלי אני עוסק לא מעט באובדן ופרידות. כל אחד מאיתנו מאבד מישהו או משהו שהיה יקר לליבו – לפעמים גם חלק מעצמו. מוות של קרוב הוא כאב שמטלטל את הנפש, משאיר אותנו בתחושת ריקנות, חוסר יכולת לתפקד ולנשום.

אנחנו לא רק נפרדים מאדם – אנחנו נפרדים מהחיים שהכרנו. מחלומות משותפים, מהרגעים שהיו רק שלנו, מהריחות המוכרים, מהשגרות הקטנות שהיו בעצם החיים.

ומה שנשאר הוא געגוע אינסופי – לחיבוק שהרגיש כמו בית, למילים שידעו לדייק אהבה, לנוכחות שהייתה שם תמיד, ועכשיו איננה.

במסע הלוויה של שירי, כפיר ואריאל, מאות אלפי הישראלים חוו כל אחד ואחת את הפרידה האישית שלו את מה שהרגשנו כמשותף לכולנו. נפרדנו ממה שמחבר אותנו למדינה ואת מה שישראל סימלה עבורו.

אתמול בכינו על מותם של שירי כפיר ואריאל וגם בכינו על עצמנו ועל מה שנהיה מאיתנו. האבל של משפחת ביבס הוא קודם כל שלהם! זהו אבל שילווה אותם עד יומם האחרון. אין לי כל כוונה לנכס אותו. הטרגדיה הזו – המוות האכזרי של שירי, כפיר ואריאל – נגע בכולנו. הם הפכו ברגע אחד לסמל של מה שאיבדנו כעם, לגעגוע לישראל שהכרנו – ישראל של רעות וערבות הדדית, של ריחות אחרים וקירוב לבבות."

ראינו את זה בשנה וחצי האחרונה לא מעט פעמים בלוויות של חיילים ואזרחים שנהרגו בזמן המלחמה, אבל אמש, הפאזל שממנו מורכב הלב שלנו – שכבר היו בו חלקים חסרים – איבד עוד חלק, כזה שבלעדיו הוא לעולם לא יהיה שלם.

תחושת הריקנות הועצמה מהאובדן הנוראי והמחויבות הערכית שלנו עמדה לציד הכביש בתקווה שהמשפחה וירדן בעיקר ירגישו שאת השבר שאנחנו שותפים לו.

כמו בכל לוויה שבה אנחנו נפרדים מאנשים שאהבנו, היציאה ממתחם הקבורה היא ניסיון לחזור לשגרה מאולצת של התקופה הארורה הזו. הרצון שלנו להתנהל בתוך האבל על מי שנשארים מאחור עמוק מתחת לזרי הפרחים, על ירדן שדיבר אל מתיו בגעגוע וכאב בלתי נתפס וגם על עצמנו.

המלחמה הזו לקחה מאיתנו אנשים שמעולם לא פגשנו – אבל אנחנו לא מפסיקים להתגעגע אליהם. נותרנו בתוך עצבות תהומית שממנה אנחנו אמורים לקום ולהמשיך את החיים בתוך האבל שמסתיר את השמש ומטיל על כולנו צל כבד מידי.

שירי, כפיר ואריאל מסמלים את כל מה שרצינו להיות. הם נתלשו מירדן ומהחיים שלהם באכזריות מטורפת. ואין על כך ולא תהיה סליחה או מחילה למי שנהג בהם באכזריות ארורה. רק תקווה שיום אחד ירדן, המשפחה וגם אנחנו נוכל לחזור שוב לנשום – אפילו קצת.

לא נוכל לחזור לנשום עד שהפרק המסויט הזה יסתיים, כמו בכל דרמה שנכתבה גם כאן צריך להגיע פרק הסיום, קלוזר קוראים לזה.

אנחנו נשאר בלי חמצן עד שנחזיר את החטופים החיים ואת המתים אל הבית והאדמה שכל כך אהבו.

היו שלום אהובים שמעולם לא פגשתי אבל אהבתי מאוד.

שלום לך, ארץ שהיית נהדרת. האם עוד נצליח לאהוב אותך מחדש?