על רואי שחורות

אני לא יודע איך הבוקר שלכם התחיל, אבל שלי התחיל עם הודעה מאחותי בוואטסאפ של האחים: יש לי לחץ בחזה וקושי בנשימה, האמבולנס בדרך.

אם יש משהו שמלחיץ אותי בבוקר אלו הודעות כאלה, שאיתן אני מתעורר. בעצם את מי זה לא ילחיץ?

מתוך ההתכתבות, שיש בה השהיות – כי האמבולנס עדיין לא הגיע, המוח מתחיל להעלות תסריט אימים, גם את זה אתם ודאי מכירים ממהדורות החדשות, אני נכנס לסטייט ויזואלי, אני רואה – אמבולנס, אנשים לבושים בבגדי בידוד, מכשירים, אלונקה, המולה, בדיקות, נסיעה מהירה לבית חולים, לרופאים נשאר רק לקבוע את מותה, לוויה, מעט אנשים, אסור להתחבק, בכי, הספד (אני מעולה בהספדים) שקורע את השמיים עם הבכי שאני משמיע, שבעה שהיא לא שבעה, כי אסור להתקהל, עצבות, געגוע, בדידות, לבדות, קריסה לתוך האבלות.

רגע, סליחה, זה לא מה שרץ לרובנו תמיד בראש? התרחיש הגרוע מכל? יש בכלל אופציה אחרת להודעה שמקבלים מוקדם מידי בבוקר? הערת אגב, אח שלנו לא! הוא הריאלי במשפחה, הוא ישר הרגיע ואמר שהכל טוב, הוא ידע שהכל טוב, לא! אבל הסטייט שהוא הכניס את עצמו, היה שונה משלי.

תוך כדי טיול הבוקר עם סקייפ, והמתנה להודעות מאחותי, נופל לי האסימון, כבר כתבתי את על זה בפוסטים קודמים, אני פתאום מבין שהמחשבה שלי מייצרת מציאות שחורה שאין לה כל צידוק!

ואני מתחיל לשאול את עצמי שאלות שמחזירות אותי למציאות תוך דקה.

תגיד אני אומר לעצמי, אתה רופא?

תשובה: לא

מתי למדת רפואה דחופה?

תשובה: מעולם לא

האם עצם העובדה שהיא שולחת את ההודעות בווטסאפ לא מגדירה את מצבה כנמצאת בחיים?

תשובה: מסתבר שכן

מה גורם לך להיכנס למצב של אבלות – לפני שהחולה מתה?

תשובה: הייתי במצב הזה פעם! הגעתי למיון עם התקף לב חריף!

ונשארת בחיים?

תשובה: מסתבר…

אז אם מסתבר שעברת את זה, ואתה מהלך כרגע בשכונת מונטיפיורי ומחכה שסקייפ יעשה צרכים, לא מחזקת את הביטחון , שגם אחותך תישאר בחיים?

תשובה: כן.

באותו רגע עצרתי את טיסת הקונקורד, הסתכלתי על האביב שמכסה את השכונה, נשמתי שתי נשימות ארוכות, והמשכתי בטיול.

היו לי עוד משימות, להביא ביצים מנתניה ולהכניס את הרכב לטיפול שנתי, כשאני חושב על זה… אני אומר לעצמי, בעצם מה קורה פה.

אחד הדברים שאנחנו נוהגים לעשות, זה תמיד לברוח אל הרע מכל, לא כולם, אני יודע, אבל אם הייתי עושה איזה סקר חפוז, ברור לי שהתוצאה הייתה 1 אפס לטובת רואי השחורות.

בלי שום בקרת איכות, בלי שום הכשרה, אנחנו בוחרים לקחת את הצד האפל, השחור, את הצד הנורא והמייבב. לראות קדימה כמה עמוק לתוך המצב הרע אנחנו נכנסים, בלי שתהיה לנו בכלל אפשרות או ידע מקצועי בניתוח המקרה שפגשנו.

המוח שלנו מתוכנת להיכנס למערבולות של רגשות, רובן מנבאות שחורות, כי תמיד במקרה שיש בו איתות של תמרור אדום, המוח שלנו נתקע על מסילת הברזל בדיוק כשהרכבת עומדת להגיע.

נחזור רגע לתמונה ללמעלה, מה ראיתם? נקודה שחורה או רקע לבן?

בואו נעשה רגע אתנחתא קלה.

המצב שאליו נקלעתם אינו מעיד דבר על עתיד האירוע. אנחנו לא בקיאים בנושא, אנחנו לא נמצאים שם, אנחנו חיים את כאן ואת עכשיו. ונכון, דאגתי, אפילו דאגתי מאוד, אנחנו תמיד דואגים למקורבים לנו, זה מובן, זה הגיוני, אבל מתוך הדאגה הזו אסור לנו לצנוח לתהום האסון.

אנחנו צריכים להבין שהאמונות הבסיסיות שלנו, אותן אלו שגדלנו עליהן, אותם איומים שהזהירו אותנו מפניהם, לא בהכרח יגיעו, מניסיון, הם לא מגיעים…ולכן עלינו להניח את הפחד הזה בצד, לא לתת לו להשתלט לנו על המוח, ולהגיד, עד שלא מודיעים לנו אחרת, המצב הוא טוב. ואם חלילה יקרה אסון, נתמודד אתו. אז למה לחוות אותו מעכשיו?

לסיכום:

אחותי חזרה הביתה אחרי שעתיים במיון, אני נסעתי להביא ביצים מנתניה, האוטו נכנס לטיפול שנתי.

ותחשבו על זה.

רוצים לדבר על זה? אני כאן.