על זוגיות וערבות הדדית

אחד הדברים שלימדו אותי כשהייתי צעיר בימים, היה שבזוגיות, כמו כל דבר בחיים, אנחנו זקוקים לתחושת ערבות הדדית, מה שקוראים לה, חבר.ה, חבר.ה אמיתיים, כאלה שאנחנו יודעים שברגע שנראה סימני שבירה הם תמיד יהיו שם לצדנו.

אנחנו מכירים הרבה זוגות ששרדו זוגיות של עשרות שנים, ברובם הם משתייכים לדור הנפילים שהקימו את הארץ, אנשים וותיקים בימים, החיים לא תמיד היטיבו עמם. הם בנו מדינה, עברו מלחמות, הקימו משפחות, שרדו תקופות כלכליות קשות והגיעו לגיל שבו הם נמצאים בזוגיות שנמשכת שנים חלקה מכוח האינרציה וחלקה מכוח החברות והערבות שנבנתה לאורך השנים.

הדור שלנו שזכה למדינה מתפקדת, מנגנונים שעובדים, מערך ברור של התנהלות (גם אם אני לא מסכים עם הדרך) ההתנהלות הזוגית שלו שונה וקלה מהדור שקדם לנו.

היום פחות עסוקים עם המהות שלנו כאן, ויותר עסוקים באיך לייצר את האושר או העושר שלנו, איפה הוא מחכה לנו שנתפוס אותו. ולכן, השאלות האלו מכבידות על התנהלות הזוגיות, מתחילתה.

אמר לי פעם חבר, שהרבה אנשים לא מחזיקים בקשר לאורך זמן כי הם חושבים שאולי ההזדמנות הבאה שתקרה בדרכם תהיה טובה יותר.

אני פוגש לא מעט זוגות שמבלים את חייהם בזוגיות פתוחה כיוון שהריגוש המיני והריגוש שבחיזור חסר להם בתוך המערכת שהם חיים בה.

חשוב לי להדגיש כי אין בי שפיטה על כך. כל אחד יחיה את חייו בדרך הנכונה עבורו.

אבל מה בעצם, יכול לשמור על אהבה וחברות בזוגיות שנמשכת שנים ארוכות, וממשיכה לשדר את החיבור, אותו חיבור שקישר אותנו מלכתחילה.

אחת השאלות הראשונות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו בטיפול היא באיזה מקום אני נמצא, מה אני מקבל במערכת היחסים הזו, ומה אני עושב עבור הצד השני.

האם כל הזמן אני מנהל פנקסנות שמהותה היא פוקוס על מה נתנו לי? מה קיבלתי ולא מה הצרכים של הזוגי שאיתי. האם אנחנו יכולים לצאת לרגע מהעור של עצמנו, ולנסות לראות מה הצד השני באמת זקוק.

חשוב להדגיש, יש גבולות, המערכת הזו לא יכולה להתקיים רק על נתינה, זה מתיש ולא מתגמל, אנחנו צריכים להיות מאוד ברורים כלפי עצמנו ולשים גבולות במקומות שאנחנו מתחילים להיפגע. מה אני מסוגל לתת ומה לא.

לדוגמה: האם הגעה הביתה של בן.ת הזוג היא ההזדמנות שלנו להשליך עליו את הילדים ולהעלם לתוך שקט מוחלט היא התעללות או צדק עבורכם?

האם תחושת חוסר השוויון בזמן עם הילדים מעוותת מציאות ויוצרת כאוס. יש עוד מלא דוגמאות, אתם.ן מכירים בעצמכם.

אחד התנאים לייצר תחושת ערבות הדדית בזוגיות היא לבדוק בעצמכם ועם הפרטנר שלכם לחיים, מה הן נקודות החוזקה או החולשה שלכם. ולדבר על זה אחד עם השני.ה

פשוט להגיד אותם מראש, פעם לא היו מדברים על זה, כי לא ממש היה זמן, הדור הזה היה עבד למדינה, לא הזדמן לו לפתוח את הלב, היום כולנו פנויים יותר.

לא מעט פעמים אנחנו מנהלים את השיח הזה עם עצמנו בראש, "וואעלייה"!!! איזה שיחות אנחנו מנהלים עם הפרטנר שלנו בראש, מייצרים סיטואציות ובטוחים בסוף השיח הזה שהפרטנר יהיה מודע לזה, אבל אנחנו שוכחים שהשיח הזה התנהל רק בראש שלנו, הצד השני לא היה נוכח בשיחה הזו, ואין לו שום מידע מה עובר עלינו באותו הזמן. אנחנו עושים משפטי שדה ומחליטים על גזר הדין, מבלי שהצד השני בכלל יודע שיצא אשם. להיפך אם תחשבו לרגע, תגלו שהוא בעצם קורבן לא פחות מכם.

וכנ"ל הפוך, לא פעם הצד השני מנהל בראש של עצמו דיון אתך, מבלי שתהיה נוכח ותהיה מודע לתהליכים שהוא עובר.

יש שיגדירו את זה כמצב עצוב, אכן זו לא תחושה הכי נעימה לחיות בה, אבל מה עם אופציית השיחה? האם המצב העדיף הוא להתנהל בתוך עצמנו או להציב את הדברים ולהגיד אותם, ולא לצפות שמיד יבינו אותנו, ויקראו את המחשבות שלנו?

במערכות יחסים, כאלו שמתמשכות לאורך השנים, אנחנו חייבים ללמוד את החוזקות והחולשות של הפרטנר שלנו, אנחנו חייבים לדבר על זה, כל קשר ורבאלי הוא בדרך כלל סוג של הבעת אהבה או בקשה לעזרה, ועל הבסיס הזה נקשרתם, על בסיס האהבה וההזדקקות ההדדית.

אתם תרגישו מאוכזבים כל עוד תמשיכו לנהל את השיחות האלה בראש שלכם, את אי השיתוף, את הדיבורים האלה שאנחנו שוקעים בהם, את החוזים הסודיים האלה שאתם חותמים עליהם במחשבות שלכם, עם צד דמיוני שקיים במציאות שלכם, אבל לחלוטין לא מודע לזה.

לא תמיד נוח להגיד לצד השני מה מציק לנו, בעיקר אם זה לא בא כביטוי של אהבה.

זוגיות היא עבודה קשה, אבל אם עובדים נכון יש בה תגמול ענק, תראו את הסבים שלכם, לרוב זה מה שהם יגידו.

רוצים לטפל בזוגיות שלכם, לשפר, לדבר על זה, אשמח להיפגש.