לאהוב את עצמך

אנחנו רוצים אהבה שלמה, מושלמת, אנחנו לא מסתפקים בחצי מנה.

א.נשים שמגיעים אלי ומדברים על אהבה שחסרה להם, מדברים עליה ואליה כמו שיהודים בגלות דיברו בערגה על ירושלים, ערגה לזרועות האמיצות שיחבקו אותנו וימלאו את הלב באושר ובביטחון.

אבל האם אנחנו באמת יודעים להגדיר מה זו אהבה, האם אנחנו יודעים בכלל גם לאהוב ולחבק את עצמנו?

עד כמה אנחנו באמת פתוחים לקבל אהבה מאחרים, האם יש לנו את היכולת לראות אותה כשהיא מופיעה מולנו והאם היא קשורה ליכולת שלנו לאהוב קודם את עצמנו.

שאנחנו רוצים להיות בזוגיות אנחנו צריכים להיות נוכחים בה באופן מלא. להיות אנחנו בדיוק כפי שאנחנו אוהבים להיות. אנחנו לא נמצא אהבה כשאנחנו לא מרגישים שאנחנו שלמים עם מי שאנחנו או מה שאנחנו. אנחנו לא יכולים לזייף את עצמנו לעד. בשלב מסוים האמת יוצאת לאור.

אנחנו באים מבתים שונים, מחוויות חיים שונות, בילדות שלנו קיבלנו מינונים שונים של בטחון ואהבה מהם  שאבנו את החוזק שלנו את הערכה ואת הכבוד שאנחנו נותנים למי ומה שאנחנו וזה בעצם הביטחון עצמי שלנו.

וזה בדיוק מה שיכול להפריד מהיכולת האבסולוטית שלנו להיות פתוחים לקבלת אהבה חדשה. מכבדים ואוהבים או מוותרים על עצמנו.

האם ראינו את ההורים שלנו מדברים בכנות על הרגשות שלהם, על החוויות שלהם, האם ראינו פתיחות בדרך שהם מנהלים את החברות הזוגית שלהם או האם הם חיו בפחדים, בריצוי האחר, בהליכות על חבל דק של מה מותר להגיד ומתי. מה למדנו מהם, מה לקחנו לחיים שלנו?

יש כאלה שזה הצליח להם בגדול, המבנה המשפחתי אפשר להם לצמוח ולפתח אישיות ברורה חזקה מהודקת, כזו שבה ראו את הפוטנציאל של כל אחד מבני הבית ולא את השאיפות של ההורים שהילדים יממשו את מה שהם פספסו.

הביטחון או החולשה שקיבלנו היה מבוסס על חיזוק או החלשת היכולות האישיות שלנו בילדות אבל אנחנו יכולים בהחלט לחיות כפי שאנחנו רוצים כפי שמגיע לנו, זה תהליך שמצריך מאתנו להתמודד עם כל הפחדים, להציף את הבעיות ולהודות בפני עצמנו שאנחנו זקוקים לתיקון.

אם נפסיק להתגונן, להימנע מקרבה, אם נמשיך להגיד לעצמנו שאין סיכוי אז חבל להשקיע כי לא נגיע כך לחוף המבטחים שאנחנו מנסים לשחות אליו.

אם נאמין נכבד נאהב את עצמנו אז נצליח, ביום שנפסיק להאשים תקלות שקרו בעבר הרחוק או הקרוב או אלו הקורות לנו ממש עכשיו בחיים ולתת להם את הכוח המונע, רק אז נוכל הצליח.

התהליך שבו אנחנו מתחילים לעבוד על הקבלה העצמית הוא תהליך מרתק, אנחנו מגלים על עצמנו דברים נפלאים ומפתיעים. כשנתחיל להקשיב לצרכים שלנו כמו שאנחנו מצפים שהצד השני יעשה נפסיק להיות שקופים לעצמנו.

אנחנו צריכים לזכור שהרגשות שלנו הם האני שלנו הם מי שאנחנו. אנחנו לא יכולים להתעלם מהם, התעלמות מהצרכים והרגשות שלנו הם המכשול הראשון באהבה העצמית. זה הדבר האנושי הראשון שנעשה למעננו, לקבל ולהקשיב להכיל ולרפא.

כשנהיה שם יהיה לנו קל למצוא אהבה שתכיל אותנו כפי שאנחנו אוהבים את עצמנו, אבל קודם שנאהב ונכבד את עצמנו. שנראה אותנו כדי שהאחרים יבחינו בנו.

זה חלק מתהליך ההתבגרות שלנו, הבגרות הרגשית שלנו זקוקה לתהליך הזה, וכפי שכבר כתבתי, יש כאלה שזה בא להם כחלק מה DNA שלהם ויש כאלו שצריכים לעבוד על זה. ואין בזה רע, להיפך זו עבודה למען מטרה טובה וזה רווח גדול ממנו אפשר להשליך על דברים אחרים בחיים.

יש קלישאה שאומרת – רק אהבה מביאה אהבה. אי אפשר להתעלם מזה שיש בה קצת של אמת.

בואו ללמוד לכבד ולאהוב את עצמכם.

לא מאמינים? תנסו מקסימום תצליחו.

אם הדברים נגעו בכם, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר, או להפנות אלי חברים שצריכים את הפוש הקטן הזה לצאת לדרך עם סט ערכים חדש.