מה דעתך לשנות את דעתך

אחד הדברים שאמר לי פעם פסיכולוג שהייתי פוגש אחת לשבוע היה: אף אחד הוא לא בלון החמצן שלך.

האמת שלא ממש אהבתי את ההשלכה שהוא עשה לחיים שלי באותה תקופה. הייתי כְּמֵהָה לחיזוקים ולהערכה על העבודה שעשיתי. הייתי זקוק לחמצן הזה. זה היה האוויר שלי.

הגעתי למקום עבודה חדש, העמידו אותי בפני אתגר ורציתי להוכיח שאני פה בשביל לעשות את זה הכי טוב שאפשר כיוונתי לשבור את תקרת הזכוכית שהוצבה על ידי קודמי בתפקיד ובכך להיחשב כהצלחה ובחירה נכונה בי לתפקיד הספציפי הזה. ובדרך איבדתי את החיים האישיים שלי.

לא היה רגע אחד שעצרתי. עבדתי מסביב לשעון והנוכחות שלי בעבודה הייתה 24/7. המנהלים הקשו עלי אבל יותר מכל אני הקשתי על עצמי. איבדתי את עצמי את היכולת לחשוב לנשום לראות או לחלום כל דבר שלא היה קשור לעבודה.

הייתי זקוק לזה נואשות, הייתי חייב להוכיח לכולם לכל מי שפקפק ביכולות שלי, רציתי לספק הוכחות ותוצאות מידיות. רציתי לקבל את הערך שהייתי זקוק לו מהסביבה. הגדרתי את עצמי כפרפקציוניסט הלכתי עם הראש בקיר, לא ראיתי שום דבר ממטר, בעיקר לא את עצמי. חפרתי מנהרה כמו חפרפרת לא ראיתי כלום חוץ מהרצון להגיע לקצה השני של ההר. לימים למדתי עד כמה שפרפקציוניסטיות היא עונש שלא ברא השטן. אנחנו לא 100% ואף פעם לא נהיה. אין 100% והבנתי את זה בדיעבד.

תראו כמו לא מעטים גם אני גדלתי בסביבה קצת מערערת, בבית הספר לעגו לי, בצבא לעגו לי – כל מקום שהייתי צריך להראות שאני יכול הקטינו אותי. הייתי עוף מוזר לפעמים אפילו בעייני עצמי, אבל כשבגרתי וטרם הפכתי לכישרון שאני היום, המשכתי לשאוב את הערך שלי מהסביבה, הייתי זקוק לאישור.

בזמן שהשקעתי את האנרגיה שלי בלהוכיח לאחרים שכחתי את עצמי. עישנתי בשרשרת, אכלתי כמו אין מחר, התנהגתי אל עצמי באופן לא מכובד הייתי למפלצת אישית שסירבתי לראות.

כל מה שרציתי זה להניף את הדגל על פסגת האוורסט – לתקוע יתד במקום הכי גבוה שכיוונתי אליו מבלי לוודא שיש לי מספיק חמצן כדי להגיע לפסגה. והגעתי בנשימות כמעט אחרונות. כבשתי והנפתי את הדגל. הידד לי. ומה אז?

את מה שקרה לי בתקופה ההיא אני לא יכול לשכוח. אני גם לא יכול לשכוח מה הפכתי להיות.

האם יכולתי אחרת? כנראה שכן. האם ידעתי לעשות את זה אחרת? כנראה שלא.

תראו החיים מלמדים אותנו לקחת פרספקטיבות משלנו אבל גם ללמוד מאחרים ולכן אם הייתי יכול היום לתפוס לשיחה את אריאל של אז הייתי מסביר לו כמה דברים:

הערך שלי היה בנוי מאמונות שגדלתי לתוכן ויש לא מעט אבל בעיקר מאלו שהקטינו אותי, שהעמידו אותי בפינה עם הפנים לקיר – אתם וודאי מכירים את זה – למי לא אמרו בחיים אם לא תלמד תהיה פועל בניין, אם לא תלמד תאסוף אשפה ברחובות ועוד.. או כמה פעמים הבוס אומר יש לי משימה בשבילך אני סומך שתעשה את זה הכי טוב מכולם ואז אנחנו מוצאים את עצמנו נכנסים בראש של המשימה כי הבוס אמר שהוא סומך עלינו ואנחנו חייבים להוכיח לו שיש צדק בדבריו שיש על מי לסמוך כי הוא האוטוריטה שמחליטה שאני ההוא שסומכים עליו… אבל מה קורה כשאנחנו מגלים שהערך שלנו לא תלוי בשום דבר באף אחד אלא הוא סך ההצלחות שלנו בחיים ואם טעינו זה בסה"כ משוב למעשים שלנו.

בואו אנחנו לא יכולים לדעת הכול אנחנו כן יכולים ללמוד לעשות את הדברים אחרת.

אנחנו לפעמים נואשים לקבל אהבה והערכה (מה ההבדל ביניהם) מאלו שקרובים אלינו או מהאנשים שסובבים אותנו מקצועית, אבל האם כולם יודעים לתת אהבה? להגיד מילים טובות? האם כשאנחנו לא מקבלים אהבה או הערכה ממשהו זה בגלל שאנחנו לא מספיק טובים או פשוט כי הצד השני לא בדיוק יודע להביע את זה.

ברגע שהתחלתי לאהוב את מי שאני, ביום שהבנתי שהכול תלוי ביכולות שלי לקבל את עצמי באהבה ובהערכה כמו שאני החיים שלי קיבלו תפנית.

יש כאלה שזה קורה להם בגיל מאוחר (אני למשל) ויש כאלה שגדלים לתוך ההבנה הזו. זה מאוד תלוי בסביבה שהם מגיעים ממנה תרבותית וחברתית ולכן הדבר שאני מקפיד לשאול בפגישות איתי הוא עד כמה אתם אוהבים את עצמכם, עד כמה באמת אתם מכבדים את מי שאתם האם אתם יכולים להכיל את הטעויות שלכם לצד השמחה הגדולה בהצלחות.

היום אני יודע שמותר לי לטעות לשגות להיכשל – אני לא מושלם אף אחד לא – תמיד אפשר עוד ללמוד, לגלות דברים חדשים, ללמוד לחיות נכון ללמוד מאחרים, לאפשר ל-אני שבתוכי רגעים קטנים של אושר ועונג, לצפות בזריחה ליהנות מקפה בשדרה ליד הבית, לראות אנשים פותחים את היום שלהם לפני שאני מתחיל את שלי, להתחבק, לשכב עם אהבה או סתם עם סקס מזדמן – כי יש בזה מגע שנעים לנו מגיע לנו, אלו רגעים שאני לומד בהם הרבה על עצמי ועל מי שאיתי או מולי. זוכרים -אף אחד לא מושלם. אני לוקח לי רגעים כאלה גם במשך היום, גם כשאני צפוף בעשייה, אני עוצר עושה זום אווט ומסתכל מרחוק על החיים שלי, עושה סריקה של מה שקורה מסביב ונושם. חשוב לנשום אם לא נושמים לא חיים. זה כל כך חשוב.

אנחנו צריכים לזכור שבענווה ובאהבה עצמית אנחנו יכולים להגיע לכל פסגה, אין צורך להתיש את עצמנו במטרה לקבל את האישור מהסביבה הקרובה והרחוקה. אנחנו לא צריכים להוכיח לאף אחד כלום – רק לעצמנו. תאמינו זה יביא לנו הצלחות.

ואם לפעמים אנחנו מתבלבלים או מאבדים כיוון תמיד אפשר להוציא מפן ולבדוק אם אנחנו הכיוון הנכון.

אל תוותרו על עצמכם כי קודם אתם, וכשתהיו ממש אתם תראו איך אתם ממגנטים אליכם אנשים מבלי להתאמץ להוכיח מה אתם שווים. זה יביא לכם הרבה אהבה ושמחה ובעיקר אושר.

החיים הם מה שאנחנו אומרים לעצמנו אז עדיף להגיד משהו טוב.