כשהחיים יוצאים משליטה

יאיר לא נראה כמו מישהו שאיבד את הדרך. הוא נכנס לחדר בעמידה יציבה, כמעט כמו מפקד שמכיר כל תנועה בשטח. אבל כשהתיישב מולי, השקט שלו אמר הכול. ואז הוא לחש: "אני לא יודע איך לחזור לעצמי."

הוא חזר ממילואים ארוכים. מבחוץ, החיים המשיכו לרוץ, אבל בפנים – הכול הרגיש אחרת. מבולבל. מרוחק. כאילו אין שום עוגן.

היו לו מילים קשות – על אובדן שליטה, על תחושת ריחוק מהמשפחה, מהעבודה, מעצמו. וכל מילה נאמרה בזהירות, כאילו בודק אם מותר לו בכלל להרגיש ככה.

זה היה הרגע שבו אפשר היה כמעט לראות את ההתנגשות הפנימית – בין התחושות שצפו בו, לבין הקול ההוא שמבפנים, שלימד אותו כל החיים ש"גבר אמיתי לא נשבר". כמו רבים מהגברים כאן, גם יאיר נשא את המטען של מאצ’ואיזם שקט – איסור לא כתוב על חולשה, על פחד, על כאב.

ובמפגש בינינו – בפעם הראשונה מזה הרבה זמן – הוא הבין שמותר. מותר להרגיש. מותר לדבר. מותר להביע רגשות.

ולא רק שזה מותר – זה גם מה שמתחיל לשחרר.

כמו בתהליכים שאני מלווה, התפקיד הראשוני שלי הוא רק להיות שם. להקשיב. וברגע הנכון – לשאול שאלה אחת פשוטה, שיכולה לפתוח דלת:

"על מה אתה כן מרגיש שיש לך שליטה כרגע?"

במבט ראשון זו שאלה פשוטה, אבל כשעוצרים רגע באמת לחשוב עליה – משהו בפנים מתחיל לזוז. זה מה שקרה ליאיר.

וזה המקום שבו מתחילה המשימה שלי – להוביל אנשים למקום טוב ובטוח יותר. המקום שבו הם יכולים לחזור ולזכור מי הם באמת.

כשאדם מרגיש שזה נכון עבורו – שהוא מוכן ומחויב לעצמו ולתהליך – אז הדרך נפתחת. ואז, מתוך החיבור בינינו, אנחנו יכולים להתחיל לייצר יחד מרחב שמחדש ומחזק אותו.

יאיר חשב. ואז התחיל לדבר – על דברים קטנים, יומיומיים. משהו במבט שלו השתנה. פתאום היה שם ניצוץ.

בהמשך המפגשים, התחלנו ללכת יחד. בלי למהר. בלי להצהיר הצהרות. פשוט לחפש את אותם רגעים של בחירה. רגעים שבהם הוא יכול לזכור שהוא לא קורבן של הנסיבות, אלא עדיין האדם שמחליט מי הוא רוצה להיות.

בתוך השגרה הזו, החזרנו את התחושה שיש עוגנים. תחושות שידע לקשר לביטחון, לשקט, להצלחות של עצמו. כל אחד מהם קיבל מקום – דרך מגע, תנועה, זיכרון – משהו שיוכל להפעיל גם כשיבוא גל.

לא ניסינו לשנות את מה שקרה – ניסינו להבין אותו אחרת.

לא "מה לא בסדר בי?" אלא "מה הסיפור שאני מספר לעצמי – ואיך אני יכול לספר אותו מחדש?"

ולאט לאט, עם כל יעד קטן שהושג, יאיר התחיל להרגיש שהוא חוזר לעצמו.

הוא לא הפך לאדם אחר. הוא פשוט חזר להיות האדם שהוא – אבל עם מבט חדש.

אם התחברתם לסיפור, אשמח שתשתפו – ושתפנו את הפוסט הזה לאנשים שאתם מזהים אצלם תחושות של חוסר התמצאות, במיוחד אחרי תקופה ארוכה במילואים.

לפעמים שיתוף אחד יכול לפתוח דלת למישהו שצריך אותה ממש עכשיו.

תודה.