כוונות חיוביות. האומנם?

כוונות חיוביות זה לא בדיוק מה שאתם חושבים.

כבני אנוש אנחנו אוהבים למצוא את עצמנו בתוך סביבה שהיא חיובית אלינו, אוהבת אותנו, האנרגיה שעוטפת אותנו טובה ומחמיאה ונותנת לנו להרגיש בה הכי גבוה בעולם.

אבל אם הייתי מספר לכם שאנחנו כיחידים, מכילים בתוכנו חלקים ש"הכוונה החיובית" שלהם משפיעה עלינו לרעה – הייתם מאמינים לי? אם הייתי אומר לכם שהחלקים האלה בתת ההכרה שלנו שאנחנו מכנים אותם "כוונות חיוביות" פוגעות במהלך התקין של חיינו – אז הלסת שלכם הייתה צונחת לרצפה איך הייתם מגיבים?

מהי בעצם אותה "כוונה חיובית" שיוצרת אצלנו תקלות חמורות בחיים? הישארו איתי, יתכן שתגלו דברים חדשים על עצמכם. מוכנים?

כל התנהגות שאנחנו פועלים באמצעותה התחילה בתקופה מאוד מוקדמת של החיים שלנו, כתוצאה ממשהו שחווינו ודרכה הגענו להחלטה מסוימת שהתקבעה בתת מודע שלנו כהחלטה שזו הדרך הטובה (החיובית) להשיג את מה שאנחנו רוצים ובדרך שכזו גם להגן עלינו.

ניקח לדוגמה תינוק, הפעולה הראשונה שאנחנו עושים כשאנחנו שומעים את התינוק שלנו בוכה היא לקחת אותו בידיים לחבק אותו לתת לו בטחון ואהבה, כשתינוק מבין – והוא מבין שהבכי מעורר אצלנו תשומת לב עבורו הוא יתחיל לבכות בכל פעם שהוא מרגיש שהוא זקוק לתשומת לב, מעניין לא? האם זו יכולה להיחשב כ"כוונה חיובית" מצדו?

האם בכל פעם שאנחנו פוחדים ממשהו מסתתרת "כוונה חיובית" מאחורי הפחד כמו ניסיון להגן עלינו? האם כשאנחנו נמצאים בראיון עבודה אבל באותו הזמן תחת התחושה וגם מכריזים בפני כל הסביבה שלנו כי אין לנו כל סיכוי לקבל את העבודה שאנחנו כל כך רוצים – בעצם מגיעה מ"הכוונה החיובית" שמגינה עלינו מאכזבת הכישלון, הרי ידעתי מראש שלא אתקבל אנחנו "אומרים" וממשיכים לראיון הבא עם אותה תחושה.

ה"כוונה החיובית" באה לשרת אותנו – ולכן אנחנו צריכים להסכים ולהבין שמאחורי כל אמירה כזו מאחורי כל מחשבה שכזו מסתתרת אותה "כוונה חיובית" שמערערת לנו את הסיכוי להצלחה.

שהרי אם בילדותנו הרבינו לבכות זה הפך אותנו לבכיינים? תלוי את מי שואלים.

בואו ניקח מספר סיטואציות שכל אחד מאתנו מכיר מחיי היום יום, כאבי ראש, כעסים, חולשה, עצבות הם דוגמאות מחיי היום יום שאנחנו חווים ומכירים באופן אישי, מה בעצם קורה באותם רגעים? האם הסביבה שלנו נשארת אדישה לחוויה שאנחנו חווים? לרוב לא. לרוב נקבל תשומת לב שתעטוף אותנו ותמשוך אלינו רגשות עזים מהקרובים לנו.

לפני כמה ימים הרגשתי עצבות קשה, הרגשתי שאני חלש ומתקשה לתפקד, הבחירה שלי הייתה האם להתכנס בתוכי (סוג של צעקה חרישית) או לשתף אנשים קרובים. שיתוף היה ישר מעלה את סף הרגש של הקרובים אלי, התמודדות לבד והבנה שיש כאן איזו "כוונה חיובית" שמנסה לאותת לי שאני צריך לבדוק למה אני זקוק, לקחה אותי למקום שבו בחרתי להתמודד איתה לבד, חבר קרוב שסיפרתי לו שחוויתי ימים קשים בקש שבפעם הבאה לא אשמור את זה לעצמי, הוא צודק, אם הייתי משתף הייתי משחרר את המועקה מעצמי וגם זוכה לעידוד. הבחירה שלי הייתה אחרת, אני כבר מכיר את עצמי, אני חושש לחשוף את עצמי ברגעים חלשים שלי, למה – כי הכוונה החיובית שלי הייתה לא להראות חלש ושואב תשומת לב. האם צדקתי – אני יודע שלא, העצבות נבעה מלבדות, אם הייתי משתף הייתי יוצא מאותה סיטואציה. לשתף זה חשוב, חברים זו מתנה.

מטופלת שלי חווה התקפי חולשה, אחת לכמה זמן בהפרשים של ימים היא מדווחת לסביבה שלה שהיא חלשה ומרגישה לא טוב, מיד כולנו מחבקים אותה באהבה דרך מסרים מילוליים אבל כמה ימים אח"כ התסמינים האלה של חולשה חוזרים על עצמם ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו משדרים אהבה.

בשיחה שקיימתי איתה היא שיתפה אותי שבגלל מצב כלכלי בבית תשומת לב ההורים שלה הייתה מוקדשת בעיקר לפרנסת הבית, האמא עבדה עד מאוחר, האבא היה חוזר מאוחר מהעבודה – היא הייתה ילדת מפתח ובניגוד לחברים שלה שתמיד היה מי שקיבל אותם בבית, היא הייתה חוזרת לבית ריק, אלא מה, כשהיא הרגישה לא טוב מיד הייתה זוכה לקבל יחס חם ותשומת לב שלא הייתה מנת חלקה היומיומית, מכאן שהבינה שככל שהיא תהיה חולה יותר כך יותר יחס היא תקבל. וזה צלח לה, מה זה צלח לה, עד היום זה מצליח לה, היא כבר אישה מבוגרת, סבתא לנכדים והכוונה החיובית הזו צצה כל פעם שהיא ("הכוונה החיובית") מרגישה שתשומת הלב מוסתת ממנה למקומות אחרים. ואז החולשה מופיעה בגדול ואיתה גם תשומת הלב והדאגה מהסביבה שלה. שתבינו היא חיה במשפחה מאוד אוהבת, משפחה מאוד מפרגנת, היא מאוד מוערכת אבל במהלך השנים אותה "כוונה חיובית" עומדת על המשמר ומאותת לה באמצעות חולשה שהנה יש סיכון שמישהו אחר מקבל את מה שהיא במילא מקבלת – אלא שתשומת הלב זזה לרגע למקום אחר. היא לא נאהבת פחות אבל מתוך החשש שהיא תאבד את זה – מופיעה לה "הכוונה החיובית" לדרוש את שלה.

ההתנהגות הזו אינה אקטואלית עבורה יותר, אבל זו הבחירה הכי טובה עבורה כדי לזכות באהבה. ומי לא רוצה לקבל אהבה ובגדול.

יש מלא דוגמאות שאני יכול להוסיף, החיים מלאים בהן, אנשים שחוששים להציג מצגות או לעלות לנאום, מתחילים להזיע והידיים רועדות במהלך כל הנאום, מה הפחד הזה, הרי את החומר הם יודעים, אם הם לא היו במקום הזה לא היו נדרשים לעלות בפני קהל רב ולהציג את משנתם, אבל אותה "כוונה חיובית" מרתיעה אותם בפני הכישלון, בפני העמידה מול עיניים לא מוכרות שבוחנות אותו ואולי מנסות לראות אותו בכישלונו.

אגב, גם לנקמה יש כוונה חיובית – סוג של ניסיון לעשיית צדק. אבל האם עשיית הצדק לכאורה – הכאב שחשתם יפחת, או ייווצר מעגל איבה גדול יותר?

הדרך לשחרור אותן "כוונות חיוביות" עוברות דרך ההכרה שאותן "כוונות" אותם מצבים שאנחנו נכנסים אליהם אינם משרתים אותנו ועלינו לעבור תהליך של היפרדות מכובדת מהן, כזו שתאפשר לנו לקבל את תשומת הלב לה אנחנו זקוקים מבלי לעבור ייסורים בדרך אליה, בלי הזעות, בלי חולשות או כאבי ראש, בלי מחלות מדומיינות.

גם ברגעים אלו, מסתתרת כוונה חיובית בעצם כתיבת הפוסט הזה, אני מבקש את תשובת הלב שלכם, הדרך שלי להגיע אליכם ולאחרים נעשית באמצעות הכתיבה, אבל זו כבר כוונה חיובית אחרת, היא באה ממקום טוב.

על הדרכים להשתחרר מאותם מצבים ועל תפיסת העולם שלי אתם מוזמנים לקרוא בבלוג