השתיקות שבינינו

השתיקות שבינינו

כמה פעמים שמעתם או אמרתם: "מספיק לשמור בבטן, זה לא בריא"?

כמה פעמים רציתם להגיד למישהו את כל מה שאתם מרגישים או חושבים עליו – ועצרתם?

כולנו מכירים לא מעט אנשים שנמנעים, או מתאפקים להגיד את כל מה שהיו רוצים – לרוב בגלל תסריט דמיוני שנכתב בראש בלי שום הקשר מציאותי על הרגע שאחרי.

כולנו עושים לא מעט ויתורים – לעצמנו ולסביבה הקרובה – מתוך פחד מהזעזוע שנרגיש אחרי שירינו בכינון ישיר, ברגע מסוים, על מישהו שבכלל לא מבין או ידע שזה מה שאנחנו מרגישים כלפיו. פשוט מעולם לא אמרנו לו, מעולם לא דיברנו איתו. פתחנו מחלקת תסכולים בבטן שלנו. והיא מאחסנת הכול.

ההימנעות הזו, הקיר הדמיוני שמפריד בין מה שאנחנו יכולים להתמודד איתו לבין מה שאנחנו רוצים לשחרר – היא חלק מרכזי בבריאות האישית והחברתית של רובנו.

מה שאנחנו לא אומרים – לא באמת נעלם. זה מצטבר וזה יושב בתוך התסכול שלנו, זה משנה את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על האחר, ולא מעט פעמים – גם את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על עצמנו.

אנשים שומרים בבטן כי הם חוששים שברגע שיגידו את מה שהם מרגישים – משהו יישבר.

הקשר. התחושה של ביטחון. אולי אפילו הדימוי העצמי שלהם.

וזה באמת קורה לפעמים – כי זה הגיוני שאנשים נבהלים מעוצמת ההדף שהם חוו, ומתרחקים מאיתנו כמו משד.

אבל זו דרכו של עולם, כך אנשים מתנהגים, לא הכול באחריות אישית שלנו.

אבל יהיו לא מעט שיעידו: דווקא כשאנחנו לומדים להגיד את הדברים – בצורה מדויקת, אחראית, מתוך חיבור – אנחנו מחזירים לעצמנו משהו.

תחושת שליטה. בהירות. מרחב חדש לקשר – כזה שיש בו יותר אמת, ופחות פחד.

וזה לגמרי תהליך.

אנחנו צריכים להיות בטוחים עם ההחלטה לשים דברים על השולחן, ולהפסיק לשמור את המילים בבטן – כי נהיה שם מאוד מאוד צפוף.

וזה לא אומר "לפרוק את כל התחמושת על כולם", אלא להבין מה נכון להגיד, איך, ומתי.

ופה בדיוק אני נכנס לתמונה – בתהליך שאנחנו עוברים כאן, אנחנו לומדים לזהות את ההימנעות, לפרק אותה, ולבנות יכולת תקשורת שהיא אמיתית – ולא מאיימת.

תנסו – תראו כמה תרוויחו מזה.

אולי נשאר עם פחות חבר או שניים, אבל מרחב הנשימה שלנו יגדל.

ולכן, אם זה נוגע בכם – ואם בא לכם לבדוק איך אפשר להתחיל לדבר אחרת – אני כאן.

לכל שאלה ולתיאום מפגשי עבודה – צרו קשר באמצעות הטופס או באמצעות כפתור הוואטסאפ