הבושה

בפוסט הזה ניסיתי לגעת באחד הרגשות הכי מושתקים – בושה. 

זה לא טקסט קצר, כי בושה לא נפתרת במשפט אחד. מקווה שתקראו עד הסוף.

בושה – הרגש שלא מדברים עליו.

בושה היא אחת התחושות הכי נפוצות שאני פוגש. לא תמיד בשם שלה, אבל תמיד בתחושה.

היא מסתתרת בין שתיקות, מבטים שמופנים לרצפה, משפטים חמקמקים כמו:

"אני פשוט לא כזה…" או "אני לא באמת צריך עזרה…"

ויש את אלה שמגיעים לפגישה ראשונה כשהם מתנצלים מראש:

“זה לא באמת משהו שאני צריך…”

לא נעים להם ממה שהסביבה תחשוב אם תדע שהם מבקשים עזרה.

הרבה פעמים, גם אחרי שסיימו תהליך – הם לא יספרו עליו.

אבל מתחת לזה יושבת אותה בושה ישנה – שנלמדה, נכפתה, אומצה ונטמעה עמוק.

זה מתחיל בגיל מוקדם.

אנחנו לומדים מה אסור לומר, איך לא להיראות, איך לא לחשוב.

אנחנו מפנימים את הציפיות של החברה כמו חוקה לא כתובה:

"זה מה שנחשב – תעמוד בזה או שתשלם מחיר."

ושאם אתה שונה, שמן, הומו, רגיש, עדין או שקט – אתה לא שייך. ואם אתה לא שייך – תתבייש.

וכשאנחנו לא עומדים בזה – אנחנו לא רק מרגישים שלא הצלחנו.

אנחנו מרגישים שאנחנו עצמנו לא שווים.

ביישנות?

ברוב המקרים זו לא תכונה – זו הגנה.

כיפת ברזל רגשית שלא תיתן לאף אחד לראות את מה שאנחנו עצמנו לא רוצים להרגיש.

יש אנשים רגישים, חכמים, עדינים – שלא קיבלו רשות להיות הם עצמם.

אז הם שותקים. מצטמצמים. מתביישים – אפילו בעצם הרצון לעזרה.

ולפעמים, מצער אותי לכתוב את זה – הם גם מתביישים להגיע לטיפול.

“מה זה אומר עליי שאני צריך עזרה?”

“זה סימן שאני לא מתמודד לבד…”

והבושה? היא זו שמונעת מהם את השחרור ממנה.

לכדה אותם בלולאה של שתיקה.

ולכן ההגעה למפגש איתי – היא הסכמה לשבור את השתיקה הזו.

זו התחלה של תנועה.

דעה לא פופולרית: לבקש עזרה – זו לא חולשה.

זו עוצמה של מי שבוחר להפסיק לחיות לפי תנאים שהוא לא בחר.

כאן מתחילה העבודה האמתית – על ערך עצמי וביטחון עצמי.

העוגן הוא הערך שאנחנו נותנים לעצמנו – מבלי לאפשר לקולות מבחוץ לקבע את הזהות שלנו.

כי ברגע שאתה מפסיק לחיות תחת שיפוט חיצוני – אתה מתחיל לשאול שאלות אמיצות:

מה אני שווה בלי ההשוואות?

מה נכון לי – בלי לחשוב מה יגידו?

האם אני מסוגל לסמוך על עצמי, גם אם העולם לא תמיד מאשר אותי?

העבודה על הביטחון העצמי היא לא רק לחזק "נוכחות".

היא לבנות יחסים חדשים עם עצמך – כאלה שמבוססים על קבלה, אותנטיות וחופש פנימי.

וכשזה קורה, אתה כבר לא רק שורד את המפגש עם העולם – אתה פוגש אותו ממקום חדש.

אתה נוכח באמת.

לא כי כולם אוהבים אותך – אלא כי אתה סוף סוף אוהב את עצמך.

מה שאני עושה עם האנשים שמגיעים אליי – זה לא "לתקן" אותם.

אני עוזר להם לחזק את הרשות לבחור.

לפרק עוגנים שנוצרו בלי הסכמתם,

לזהות את הסיפורים הישנים –

ולהתחיל לכתוב סיפור חדש.

סיפור שבו הם קובעים את הערך של עצמם.

וזה הרגע הכי מרגש שיש –

כשהאדם שמולי מסתכל על עצמו בפעם הראשונה ואומר:

"אני לא מתבייש יותר להיות אני."

אם משהו בזה נגע בך – בוא נדבר.