יציאה מהארון שלי

את הסיפור שלי לא ספרתי אף פעם. גם לא חשבתי שהוא יעניין מישהו. אבל היום ממרומי ה 62 שלי, אני חושב שהגיע הזמן לפתוח את הדלת ולתת לו לצאת לאוויר העולם. לא רק בשבילי, אלא בשביל כל מי שעדיין חווה התנכלויות חרמות או חששות מלצאת מהארון.

חשוב לי להגיד כבר בהתחלה שאין בי כעסים, מזמן כבר סלחתי לכולם!

כמו כל בני דורי גדלתי לתוך עולם שהשתנה במהירות גדולה והסביבה בדיוק כמוני לא יכלה להכיל את הטרנספורמציות המגדריות שהעולם הכניס לתוכו. ערכים שלא ידענו או נראו לנו לא מקובלים בעבר הפכו כבר מזמן להיות על סף ההכרה והקבלה, וכל אחד מאתנו השתנה לתוך העולם החדש.

והכי חשוב הוא לציין שמעולם לא חשתי חוסר אהבה, יש לי משפחה נהדרת. חייתי בסביבה תומכת ועוטפת.

אבל, בכל זאת הייתי ילד אחר, שונה בנוף של נצרת עילית של תחילת שנות ה 60.

פחות, אולי הרבה פחות שיחקתי עם הבנים, ואת מפלט שעות הפנאי או את הפסקות בית הספר עשיתי ביחד עם הבנות. וגם חייתי בעולם פנטזיות משלי שבדיעבד במבט לאחור את חלקן גם הגשמתי. אבל הילדים בכיתה קראו לי "בת" "אריאל אתה בת" הם היו אומרים לי בנימה לגלגנית וזה לא ממש היה נעים לשמוע. המילה הומו לא הייתה נוכחת בסביבה ההיא וגם אם נמשכתי לבן כזה או אחר לא ממש הבנתי את זה. מי הבין את זה אז, מה ידענו בנצרת עילית פינת רחוב חרמון וריבקה רוזנפלד הקשוחה שניהלה את בית הספר שסרבתי ללמוד בו באשמתה.

לא ידענו אז, לא ידעתי גם אני. אבל לא פעם שאני קורא על ילד או ילדה שמתנכלים להם בכיתה מתכווץ לי הלב כי צפים להם הקולות האלה. וזה עצוב, כי לרוב רוע וטיפשות ילדותית יכולה להשאיר זיכרון לא נעים שיעלה ויבוא כל פעם שנרצה לעשות משהו אמיץ, וכמו שאני מסביר באימוני NLP שאני מעביר – יש דברים שנאמרו לנו בילדות שיצוצו בחיים הבוגרים שלנו ויערערו את הבטחון העצמי שלנו. אז לבוא לטפל ומיד!

אני יודע שהייתי שונה, גם קצת מורד, גם קצת יותר חצוף, אבל אני יודע שהבית היה מפלט חם של בטחון. בחוץ חיכו לי הזאבים. והם הגיעו. והם גם צפים ועולים מידי פעם, תאכלס אני משתיק אותם היום מאוד מהר. אבל כשהגעתי לצבא זה כבר היה כבר בשיא. כשאתה נמצא בקורס מט"קים והגנן (הסמל האחראי על הטנק שאתה מתאמן עליו) מתקיל אותך במסלול קרב וקורא לך בקשר "קוקי נתקלת" כל מה שאתה רוצה זה ללחוץ על כסא מפלט ולעוף מהטנק בחזרה ליקום בטוח יותר. כשהוא היה צווח עלי במסדרים מול מחלקה שלמה "קוקי" תקיף את הבסיס זוזי – מעבר לעלבון של העונש רצתי עם הקוקי הזה בראש.

העולם חי לא מעט על קארמות אומרים – וכשהייתי כבר מעצב תאורה ותפאורה ואותו מפקד שעלב בי בקורס למד משחק בבית צבי – לא היה דבר משעשע מלראות אותו מקבל תפקידי משנה שבד"כ הועמדו בגבול החושך בצד הרחוק של התפאורה ועם רפליקה אחת בלבד של טקסט. קארמה איז א-ביץ, יו נוו!

החיים בתל אביב כבר היו אחרים. באוניברסיטה זה כבר היה אחרת, שונה כבר לא הייתי בטח לא לאחד שלומד בפקולטה לתיאטרון. שם כבר עברתי מהשלב של הלא רגיל לאחד מהחבר'ה. תל אביב פתחה לי קארמה חדשה, השלמתי עם עצמי יצאתי לעולם ואל החופש, למדתי לחיות בשלום עם הזהות המינית שלי ולמעט פה ושם, לא ממש נתקלתי באיזו התרסה על היות "האחר". לא סבלתי מאפליה מעולם, אני לא זוכר שהופלתי בגלל שאני גיי, לא הרגשתי שמדברים עלי מאחורי הגב, להיפך הכל הוקלל ונעשה עליז ביותר. חגגתי את חירותי. כשעברתי לגור ולעבוד באילת ניגש אלי אחד הקולגות ושאל אותי אם זה נכון שאני "כזה" – זה מאוד הצחיק אותי והקשתי עליו – מה זה כזה, כזה הוא ענה לי. ואני התעקשתי שהוא יגיד את המילה הומו. היה לי חשוב שהוא ישתמש במילה הזו – הומו, זה נכון שאתה הומו הוא אמר לי אחרי חמש פעמים, כשהוא תפס אומץ ואמר את המילה הזו – עניתי לו – כן, היה לך קשה להשתמש במילה הומו?

היה לי חשוב במיוחד שאנשים ששואלים ישתמשו במילה הומו– במילה המאוד ברורה ומדייקת, ולא יעקפו ויקלילו לעצמם את החיים. כי הומו מעולם לא הייתה קללה עבורי ולא רציתי שהם ירגישו שאני מתבייש מהמילה הזו או שהם ישמרו על עצמם מלהשתמש בה.

בואו, להיות הומו זו המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל לחיי.

בחיי הבוגרים קיבלתי לא מעט מחמאות על כך שאני לא חי בסתר, מקולגות לעבודה שאמרו לי שעד שהכירו אותי הומו עבורם היה ייצור סוטה שחששו מהקרבה אליו, שאני שיניתי להם את התפיסה, שהם מרגישים שההיכרות איתי עשתה סדר מחודש בראש. אז הרווחתי.

יום אחד גם התקשר אלי לאילת איזה רבי… הוא רצה לתקן אותי. אמרתי לו שאני לא מקולקל…

אני לא פעיל חברתי, אני לא לוחם חופש, יש אנשים שעושים את זה בלהט גדול ממני והמשימתיות שלהן.ם היא ברכה גדולה לקהילה בעייני. אבל במקומות הקטנים שאני יכול לייצר תיקון, אני תמיד שמח להיות.

הפעם האחרונה שנתקלתי בסוג של הומופוביה גועלית ונמוכה הייתה כשאבא שלי ז"ל התמודד שוב.. לראשות העיר ואחד מהמתמודדים נגדו העלו תמונה שלי מאיזה אירוע באילת מוקף מלכות דראג באיזה עיתון רוסי של 4 דפים – ומתחת לתמונה נכתב הבן של ראש העיר עם בני מינו שהוא אוהב. או משהו כזה. זו הייתה אותה פעם שהוריי קיבלו חותמת שאני הומו. הם חשדו ולא העזו לשאול – וזה היה בסדר, כי הם היו במקום אחר – מדור אחר ולמה להקשות עליהם אז בא הדביל ועשה לי אווטינג.

אני תמיד צוחק על זה ואומר – אם כבר אווטינג למה בעיתון ברוסית שמחולק בשכונה ספציפית בתפוצת 8 בלוקים. אם היה לו אומץ אז לפחות בידיעות הגליל שהיה מחולק בכל העיר. והייתה את השיחה הזו עם ההורים והדבר החשוב ששמעתי מהם היה שהם אוהבים אותי. כאילו שלא ידעתי את זה קודם, אבל עכשיו הם ממש ידעו והחיים המשיכו. האמת שכבר כתבתי בבלוג שלי שיציאה בפני ההורים היא הקשה ביותר, ואחרי שאתה יוצא בפניהם גם הם יוצאים מהארון וזה אף פעם לא קל. אבל כשאוהבים אותך וזכרם לברכה אהבו אותי מאוד –הכל הופך להיות קל – לפחות על פני השטח.

זכיתי במשפחה נהדרת, מאז ומתמיד אחי ואחותי הם המשענת שלי וכך גם גיסתי וגיסי והאחיינים והחברים שצברתי במשך השנים. מהרגע שהכרתי אותם והם אותי מעולם לא הרגשתי שאני אחר ביניהם.

חלק מאותם ילדים שקראו לי בהקנטה אתה "בת" הפכו במהלך השנים לחברים שאני ממשיך לפגוש ולדבר בחיים הנוכחיים שלי, מעולם לא אמרתי להם דבר, והטור הזה לא בא להוכיח אותם על איזו תקלה בילדות, להיפך עצם היותנו אחרים וטובים יותר היום זה התיקון של כולם. ואני יותר משמח שלחלקם יש בנים בקהילה הלהט"בית והקבלה שלהם אותם גורמת לי להתרגש הרבה.

סליחה זה דבר חשוב. תלמדו לסלוח ולקבל. אחד את השני. לכולנו יש מקום כאן בכדור, תחשבו על הילדים שלכם ועל הילדים שלהם, תחשבו על הילדים שעוברים התעללויות וחרמות בבתי ספר כי הם אחרים, מאלו שהן חמורות בהרבה מאלו שאני עברתי.

אז הומו זו לא קללה, ואהבה זו אהבה – זו לא קלישאה – זו מציאות נוכחת.

ואני שמח על המסע שלי בעולם הזה כי הוא פותח בפני רגעים גדולים ושמחים.

ותודה לכן.ם שקראת עד הסוף, אוהב אתכם לפחות כמו שאתם אותי.