חיזוק ביטחון עצמי

המסע לבניית היסודות שמחזקים אותנו מבפנים

העבודה על חיזוק הביטחון העצמי שנפגע היא מאוד עדינה ודורשת קשב מדויק עם המטופל.

אנחנו המטפלים חייבים לזכור שהמטופל נמצא פה כדי שנכוון אותו למקומות החזקים שבו, לייצב את המקומות שבהן הוא מרגיש חלש יותר.

ויותר מחשוב זה להיזהר שלא נפגע בו ונגרום לו לאי אמון לא רק בעצמו אלא גם בנו.

התהליך הזה הוא מסע משותף, תהליך שכל אחד מאיתנו עבר או עובר, לרוב מבלי לשים לב.

זהו המסלול שבו אנחנו מארגנים את הערכים באישיות שלנו,

אותם ערכים שהם היסודות לביטחון העצמי של מי שאנחנו היום.

הוא מתחיל בילדות, מתעצב בנעורים, ומתייצב בבגרות.

מסע אין סופי שבו בכל שלב של החיים אנחנו יכולים להבין לא רק מי אנחנו, אלא גם איך לעזור לדור הבא להיות חזק יותר ובטוח יותר בדרך שבחר.

ההגדרה המדויקת היא שביטחון עצמי הוא לא מתנה.

והוא לא משהו שנולדים איתו,

בטחון עצמי הוא משהו שנבנה.

שכבה על שכבה, חוויה על חוויה, עד שהוא הופך למבנה יציב שמחזיק אותנו ברגעים שבהם מנסים לערער אותנו באתגרים ומשימות.

המסע הזה התחיל ברגע שנולדת, הוא התחיל בילדות, בבית, במקום שבו גדלנו. בחממה הפרטית שלנו.

הבית הוא המקום שצריך לתת לנו את מעטפת הביטחון הראשונה, המקום שבו יש מי שרואה אותנו באמת.

שבו נולד היסוד הראשון של הביטחון: הידיעה שאני קיים, שאני שווה מעצם זה שאני פה. ואוהבים אותי בלי תנאי.

אולם קורה שאין שם מבט רואה, שאין אוזן שמקשיבה, ואז גדלים עם חור קטן בפנים, חור שמבקש כל הזמן אישור, חיזוק, מישהו שיגיד לנו שאנחנו בסדר.

מכירים את העיניים הילדותיות שתרות אחרי אישור מאיש סמכות.

ו"המתבגרים" איך אתם חוויתם את הנעורים, תקופת המרד הגדול בכל מה שיכולנו להתנגש בו: בלימודים, החברים, תנועות הנוער, המעטפת החברתית ואלוהים ישמור המעטפת המשפחתית.

בתחושה שכאילו היקום מתעקש ביחד עם כל מי שבקרבה גרעינית לנגוח בנו ואנחנו מגיבים בהברות מקוצרות שמובנות רק לנו. כה….., ואז נופלים, טועים, נבוכים. לומדים, מתחזקים.

ובעיקר לומדים שמותר לנו לטעות.

שזה לא סוף העולם.

שאפשר לקום, להמשיך, ולגדול מהכאב.

שם נבנתה השכבה השנייה של הביטחון, ההבנה שגבול הוא לא עונש, אלא הגדרה של “זה אני”. ושטעות היא לא כישלון אלא מסר משפר.

את השיוף הסופי אנחנו מקבלים בצבא מהטירונות ועד הלחימה, זו דרך להתבגרות שמיוחדת לנו, כאן בישראל.

הבגרות המתהווה בתוך חברה שברובה  מאצ'ואיסטית, שיכולה להיות מאתגרת חברתית ומנטלית.

שבה להורים כבר אין דרך להשפיע על הערכים והאמונות שלנו, ולנו אין דרך להתרפק עליהם, מה שהבאנו מהבית מתערבב בתוך המולה שבתוכה אנחנו הופכים להיות האנשים האלה שנהיה קצת מהם בעתיד. זה גם הרגע שבו אנחנו בוחרים בעצמנו.

זה השלב שבו הביטחון הופך לאחריות, אחריות על המחשבות, על הפעולות, על איך שאנחנו מדברים לעצמנו.

לא על איך אחרים רואים אותנו.

ביטחון עצמי אמיתי לא נמדד רק בכמה אנחנו משדרים ביטחון החוצה,

אלא מושפע מכמה אנחנו יציבים בפנים כשדברים מתערערים.

הוא תלוי בזיכרון הפנימי שצברנו, בזיכרון של המקום, של הגבולות, ושל האחריות.

במפגשים שלי אני רואה אנשים שמגיעים ברגעים שבהם המבנה הזה קצת סדוק.

אבל זה היופי, מבנה אפשר לתקן.

אפשר לרענן את הזיכרון, להחזיר את היציבות, ולהיזכר מי אנחנו באמת.

הביטחון העצמי שלנו הוא לא תכונה, הוא בחירה.

ואת הבחירה הזו אפשר לעשות בכל גיל, בכל שלב, ובכל מצב.

דברו איתי