שירי ילדות והשפעתם על החיים שלנו

הכול בראש.

כשאנחנו מתייחסים להשפעות שהיו לאנשים על החיים שלנו מהילדות ועד ימינו אנו, אנחנו מתכוונים בדרך כלל להורים שלנו, לאחים, לשכנים, המשפחה המורחבת, מורים ומורות מפקדים בצבא, אותם אנשים בעלי ערך סמכותי אשר לכולם הייתה השפעה על האמונות והערכים שהצמחנו והשקנו אל תוך התת מודע שלנו, ואלו הן אותן אמונות אשר לעיתים קרובות מנהלות לנו את החיים, אלו אותן אמונות חיוביות או שליליות שמאפשרות לנו להתקדם ולהגיע ליעד שהצבנו לעצמנו, אלו גם מי שעוצרים מבעדנו להתקדם לעבר המטרה ולכן אני תמיד טוען שאם יש אמונה שלילית, יש בה כוונה חיובית מכיוון שאותה אמונה / ערך / כוונה, מנסה להגן עלינו מהכישלון או מהאכזבות. הן נמצאות שם בשבילנו. הדרכים שלנו ליעדים שהצבנו, רצופה בהיסוסים, בתקוות, בחרדות, ואנחנו נמצא את עצמנו בין קו הגמר לדחיית המהלך באמצע הדרך.

אבל זה לא יהיה נכון להשאיר את כל האשמה רק בידיים של הדמויות המשפיעות הסמכותיות שליוו אותנו במהלך החיים. אנחנו לא יכולים להתעלם מההשפעה התרבותית והאומנותית שצברנו ופגשנו, בשירה העברית, בציורים, בספרות ובכלל.

חשוב לי להבהיר, בשנים האחרונות כתיבת שירי הילדים שינתה את פניה, ועיקר מאמר זה מתייחס לדור שנולד עם קום המדינה ואחריה. אנחנו נושאים על גבנו את הערכים והאמונות האלה.

ולמה אני מתכוון, ניקח לדוגמא את שיר הילדים המוכר שכתבה מרים ילן שטקליס:

אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי,

יַלְדִּי הוּא גִּבּוֹר וְנָבוֹן.

יַלְדִּי לֹא יִבְכֶּה אַף פַּעַם

כְּפֶתִי קָטֹן.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם.

אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן.

זֶה רַק הַדְּמָעוֹת, הַדְּמָעוֹת

הֵן בּוֹכוֹת בְּעַצְמָן.

פֶּרַח נָתַתִּי לְנוּרִית,

קָטָן וְיָפֶה וְכָחֹל.

תַּפּוּחַ נָתַתִּי לְנוּרִית,

נָתַתִּי הַכֹּל.

נוּרִית אָכְלָה הַתַּפּוּחַ,

הַפֶּרַח זָרְקָה בֶּחָצֵר

וְהָלְכָה לָהּ לְשַׂחֵק

עִם יֶלֶד אַחֵר.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם,

גִּבּוֹר אֲנִי, לֹא בַּכְיָן!

אַךְ לָמָּה זֶה, אִמָּא, לָמָּה

בּוֹכוֹת הַדְּמָעוֹת בְּעַצְמָן?

ילדים מגיעים נקיים מכל דעה קדומה, הם / אנחנו סופגים את הערכים שלנו בצמא מהסביבה, והופכים אותם לאמונות שלנו, כי זה מה שהשיר אומר לנו… ומה זה אומר עלינו, מה זה אומר על דני, האם לדני אסור לבכות, האם כל ילד שבוכה הוא פֶתִי קָטֹן? למה להעליב, האם ילדים לא יכולים להביע רגשות כשעצוב להם או כשהם נפגעים, מתי הזיכרון הזה של פֶתִי קָטֹן – יצוף ויעלה שוב בעתיד? איך נתמודד עם אמונת השורש הזו שאמא שרה לנו ואמרה: "יַלְדִּי הוּא גִּבּוֹר וְנָבוֹן. יַלְדִּי לֹא יִבְכֶּה אַף פַּעַם כְּפֶתִי קָטֹן.". . פתי על פי המילון העברי הוא: שוטה, אחד שמאמין לכל דבר, תמים… באמת? כאלה אנחנו אם נביע רגשות ונזיל דמעות, אז לא מפתיע שהמשורר אלון אבידר כתב : הגברים בוכים בלילה, לא נשמע קולם, הגברים בוכים בלילה, בכי נעלם. כי מי רוצה לצאת פתי שכזה?

ניקח דוגמא אחרת, יונתן גפן כתב על הילדה הכי יפה בגן…

הילדה הכי יפה בגן
יש לה עיניים הכי יפות בגן
וצמה הכי יפה בגן
ופה הכי יפה בגן
וכמה שמבינים בה יותר
רואים שאין מה לדבר
והיא הילדה הכי יפה, יפה בגן

כשהיא מחייכת גם אני מחייכת
וכשהיא עצובה אני לא מבינה איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן.

קיבוע מודל יופי הוא אם כל האמונות השליליות!

בואו נבחן מהו מודל היופי שעומד בפני הילדה ששומעת את השיר הזה, האם הילדות האחרות בגן לא יפות, באיזה מעמד זה מעמיד אותן בהיררכיה שנבנית באישיות שלהן, מי היא אם כך, האם היא ילדה פחות יפה כי אין לה צמות? ומה זה אומר על ילדות – אסור להן להיות עצובות? מה קורה לרגשות שלהן, למה לחסום אותם? האם ילדה יפה זו רק ילדה שיש לה את מכלול ערכי היופי החיצוני, מה קורה למי שנולדה פחות יפה, מי קובע מה זה יופי, מה עם האישיות שלה, האם האישיות שלה תדוכא לאורך השנים בגלל היותה רחוקה מאותו מודל יופי? האם הצלחתה כאישה תגיע על פי מודל יופי מסוים, בלא מעט מקומות זה כך, למה שנתפלא, אם יונתן גפן הגדיר לנו מהו יופי.. הטובים לטייס והטובות לטייסים היה כתוב בכניסה לבח"א איש שם בארץ. כי אלה שהן פחות יפות הן גם פחות לטייסים. כנראה.

בשיר שכתבה לאה גולדברג "הילד הרע" היא מתארת כך:

שיחקתי אתמול בחצר עם יוכבד

נתתי לה אוטו שלי ורכבת,

נתתי לה לזכות בגולה

הכי אדומה והכי גדולה!

ואינני יודע, איך זה קרה –

לפתע ניכנס בי הילד הרע,

דחפתי אותה והיא נפלה.

ואמא שלה כעסה ואמרה:

"פרא-אדם! איום ונורא!"

וסבתא שלה יצאה ואמרה:

"אל תיבכי, את יודעת, שגד ילד רע!"

אז אמרתי לה: "חמורה!"

באמת, זה איום: הם אינם מבינים –

זה הילד הרע שניכנס לי בפנים,

תמיד הוא ניכנס בי בלי כל אזהרה,

הילד הרע!

בואו נפתח בילדים שלנו קצת רגשי אשם, נכון הצ'וצ'יק הזה – עושה מעשים שאינם ראויים בכלל, אבל מפה ועד להנחית עליו סטיגמה: "אל תיבכי, את יודעת, שגד ילד רע!" לפני רגע הוא נתן לה אוטו ורכבת…אז מפה והלאה, הוא הילד הרע, בואו נחשוב מה קרה לילד הזה מאז אותו מפגש עם הסבתא שקרא לה חמורה… באיזה ערכים ואמונות שליליות הוא גדל. (וזאת מבלי להצדיק את מעשיו – זה ברור(.

כמה פעמים כשהיינו ילדים איימו עלינו בהפעלת כוח כדי להעניש אותנו… רק כוח אתה מבין…אם לא תאכל יבוא שוטר… עד שלא תגמור הכול מהצלחת אתה לא יוצא לשחק… אם תהיה תלמיד רע תהיה פועל בניין, מנקה רחובות זה מה שאתה רוצה להיות – איפה העצמאות שלנו כאינדיבידואל ומה ולאן זה מוביל אותנו, האם כל שוטר הוא רע, האם לכל משימה יש פרס בסופה?

ישנם הרבה מאוד שירי ילדות שלקחו אותנו לאמונות שמלוות אותנו, אלו הקולות שנדחקו עמוק לתוך תת ההכרה שלנו – והם אותם קולות שצפים בכל מהלך חדש שאנחנו רוצים לעשות. מחכים לאות הנכון כדי לפרוץ החוצה ולהגן או לאיים עלינו מפני הצעד הבא.

כשהילדה מבינה שהיא לא הכי יפה בגן אין פלא שהיא מוצאת את עצמה לבד, הן אותן אמונות שצצות לה בראש כשהיא עומדת בפני דייט חדש… האם יש לה טעם ללכת, לצאת, האם הקולות האלה יעלו שוב ויגידו לה, בשביל מה? במילא את לא כזו יפה, ובמילא אין לך את העיניים הכי יפות, אז שבי בבית, יותר עדיף.

אנחנו תבנית סך החוויות שעברנו בחיים, בתת המודע שלנו מאוחסנים זיכרונות ילדות ונעורים, אותם זיכרונות שמחזקים או מחלישים אותנו. אי אפשר להימנע מלהודות שאנחנו לרוב מנוהלים על ידי אותם ערכים מודחקים.

האם נועדנו לחיות על פי אותן "אמונות" ולוותר, לתת להן לנהל אותנו, או האם אנחנו יכולים לקולות האלו, ומוכנים לצאת למסע שיפתח בפנינו דלתות חדשות כי אנחנו הרבה יותר ממה שאמרו עלינו.

מותר לבכות, מותר להתאכזב, מותר להיכשל, אבל אסור לנו לחכות שמישהו יגאל אותנו מהסטייט שאנחנו נמצאים בו. הכול בראש שלנו, ושם אפשר לעשות סדר מחודש, סדר שיתכנת אותו להשקיט את אותם רעשים שמחלישים אותנו, ולהעצים את אותן אמונות שאנחנו נבנים בעזרתן.

קוראים לי אריאל, ואני מזמין אותך למסע מעצים ומשחרר.

המאמר נכתב על ידי אריאל אריאב מטפל ומאמן אישי בשיטת NLP